נראה לי שרוב האנשים חושבים שהעולם הוא מקום הגיוני שבו הכול הגיוני ועקבי (או אמור להיות כזה). כשמשהו קורה - לא חשוב אם זה אירוע גדול שמשפיע על כל החברה או משהו קטן ואישי - אנשים מדברים על זה ואומרים "נו טוב, בטח, זה קרה בגלל זה וזה", וברוב המקרים מי ששומע את זה מסכים ואומר "אה, בטח, אני מבין". אבל אני פשוט לא קולט את זה. "א' הוא ככה וככה, ולכן קרה ב'". הרי זה לא מסביר שום דבר. זה כמו ששמים במיקרוגל קערה עם תערובת אינסטנט פודינג אורז ולוחצים על הכפתור, ומרימים את המכסה כשזה מצלצל - ובקערה יש פודינג אורז מוכן. אבל מה קורה בין הלחיצה על הכפתור לבין הצלצול? אי אפשר לדעת מה קורה מתחת למכסה. אולי בחשכה, כשאף אחד לא מסתכל, האינסטנט פודינג הופך קודם למקרוני מוקרם ורק אחר כך לפודינג אורז. בגלל זה נראה לנו טבעי לקבל פודינג אורז אחרי שאנחנו שמים תערובת אינסטנט פודינג אורז במיקרו והפעמון מצלצל, אבל בעיניי זו רק השערה. לי זאת תהיה הקלה לגלות שלפעמים אחרי ששמים תערובת אינסטנט פודינג במיקרו והוא מצלצל פותחים את המכסה ומוצאים שם מקרוני מוקרם. אני מתאר לעצמי שאחטוף מזה הלם, כמובן, אבל ודאי ארגיש גם הקלה מסוימת. בכל אופן אני מאמין שלא אהיה כל כך מוטרד מזה, כי התחושה שלי תהיה שזה איכשהו הרבה יותר מציאותי.

אולי יש בעולם שני סוגים של בני אדם, לסוג אחד העולם הזה לגמרי הגיוני - מקום של פודינג אורז, ובשביל הסוג השני הכול עניין של מזל - מקרוני מוקרם. אם האנשים מהסוג הראשון היו שמים תערובת פודינג אורז במיקרו ומוצאים מקרוני מוקרם כשהפעמון מצלצל, הם היו אומרים לעצמם "אה, בטח שמנו מקרוני בטעות", או שהיו מוציאים את המקרוני ומנסים לשכנע את עצמם ש"זה נראה כמו מקרוני אבל בעצם זה פודינג אורז". ואם הייתי מנסה להיות נחמד ולהסביר להם שלפעמים, כשאתה מכניס תערובת פודינג, אתה מקבל מקרוני מוקרם, הם בחיים לא היו מאמינים לי.

אנחנו נכנסים לחצי השני של חודש אוקטובר והטמפרטורה באזור המרכז היום, שמטפסת ל-31 מעלות, מוגדרת כ"התקררות". אגב, לקראת אמצע השבוע תהיה גם עלייה בטמפרטורות.

לפחות שלא יכתבו את המילה "התקררות" בתחזית - זה קצת אכזרי, אפשר להשתמש במושגים אחרים שלא עושים אסוציאציות למזג אוויר נורמלי, כמו "גיהנום אבל פחות".

המיאוס במזג האוויר הזה והבעיות הגיאו-פוליטיות הקלות ששמעתי שיש במדינה שלנו, גרמו לי לחשוב על רעיון אנטי-ציוני ופרו-אנושי שיכול לשחק לטובת כל הצדדים. ההנחות הן כאלה:

באיו"ש יש כ-4 מיליון (אף אחד לא יודע באמת כי הם לא יודעים לספור את עצמם) פלשתינים שישמחו להעיף אותנו מפה ולקבל את כל המדינה.

בגרמניה חיים כ-3 מיליון מוסלמים שהגרמנים, עם כמה שהם סובלניים, מואסים בהם יותר ויותר מיום ליום.

בישראל יש כ-7 מיליון תושבים, כסכום המוסלמים בגרמניה והפלשתינים כאן.

אם מרחיבים (מאוד. מאוד.) את רעיוו חילופי השטחים, אנחנו ניקח חבל ארץ בגודל של ישראל בצפון-מערב גרמניה, שהגרמנים ישמחו לוותר עליו בתמורה לכך שהמוסלמים מגרמניה יעופו להם מהפרצוף ויתאחדו עם אחיהם כאן. ולאף אחד לא יהיה צפוף.

בדרך נשאר רק לשכנע את החרדים (זה לא יהיה קשה, כי להם בחליפות השחורות יותר חם אפילו מאשר לנו), ערביי ישראל (הם יכולים להיות אזרחים סוג ב' מבחינת המדינה ולא-נאמנים מבחינת היחס שלהם למדינה בגרמניה בדיוק כמו שהם בישראל), את המתנחלים (אותם במחשבה שניה אפשר להשאיר פה, הם ממילא קומץ ויחוסלו פה מהר מאוד על ידי האזרחים החדשים), ואת כל האחרים שלא שייכים לאחת הקבוצות האלה, אבל מסיבות מוזרות כלשהן חושבים שמקומו של העם היהודי חייב להיות דווקא בארץ ישראל (ומספרם הולך ופוחת, אני אומר לכם - ממש ממש חם פה!).

פתרון מבריק ואלגנטי. אל תפסלו על הסף. כבר ציינתי שבגרמניה ממש נעים בסתיו ויש כבישים מהירים שאין בהם הגבלת מהירות?

אתמול בלילה הייתי בים.

לבד.

הגעתי לשם באופן די ספונטני כדי "לסדר את המחשבות", כמו שאומרים.

ואולי מעשה שהוא גם קצת ברוח תקופת מורקמי שעוברת עליי בימים אלה - הרי מדובר באקט שלא היה מבייש גיבור בספר שלו בשעתו היפה ביותר. ההתבודדות הזו, בחיפוש של תובנות שלא לגמרי ברור לך אפילו באיזה תחום אתה מחפש אותן. אבל זה הרגיש נכון אמש - לעלות אל עליית הגג האפלה, להדליק את הנר ולהתחיל לגשש.

הבעיה היא שטיילת ראשון היא לא בדיוק חופי יפן סחופי הרוחות (למרות שהיתה אתמול רוח, וגם זה הרבה בשביל ישראל מודל קיץ 2010). גם האנשים לא בדיוק יפנים. מה שמביא אותנו לתובנה מס' 1: אנשים לא מגיעים לים לבד בלילה. הם באים בזוגות, בשלשות, בחבורות.

נו, מה הפלא. יפן היא מדינה הרבה יותר מנוכרת ואינדיבידואליסטית משלנו.

שם לא תמצא חבורת צעירים מנרגלים ומדברים בקולי קולות על הטיול שלהם למזרח הרחוק.

לכל הפחות החלק האחרון במשפט האחרון נכון בוודאות. עניין של מרחקים.

כשהבנתי שהערב הזה נכשל במישור ההתבודדות, כי המקום הדיסקרטי מספיק היחיד שאוכל להשיג שהוא גם בקרבה לים הוא בתוך הים עצמו, עברתי לענף ספורט אחר החביב על גיבוריו של הרוקי, הלוא הוא ה-people watching.

אז מה היה לנו בחוף ראשון בליל שלישי סתווי (עלק) זה?

כמה חבר'ה משחקים כדורעף חופים. שום דבר לכתוב עליו הביתה.

זוג צעיר יושב על החוף במה שנראה כמו דייט ראשון שבו לבחור לא הולך במיוחד.

שני זוגות חלפו על פניי בזה אחר זה. מחובקים כל כך חזק שהם בקושי מצליחים ללכת, משדרים אושר עד אין קץ. אבל רק אחד מהם הצליח לשכנע אותי שיתכן שזה באמת המצב, לפחות למשך 15 השניות שבהן הוא היה בשדה הראייה שלי.

אצל הזוג השני, גלגול עיניים קצרצר, אולי חצי שניה, של הבחורה למשמע משהו שאמר בן זוגה. קצר אבל כל כך משמעותי, ונסתר בכוונה מעין בן הזוג. רק היא לעצמה, ואני שתפסתי אותה ברגע הזה. אושר? אולי רק אם הבחורה חולה במחלה נדירה שגורמת לה לגלגל עיניים באופן בלתי-רצוני.

זוג בגיל העמידה (לכל הפחות הגבר) יוצא ממסעדה ויורד לחוף, ממש אל שפת הים, במה שנראה כמו הצעה ספונטנית-רומנטית של הגבר הרומנטי-ספונטני-שרמנטי. הוא באמת כל כך רומנטי? או שהוא מנסה בכוונה להביא אותה למקום מבודד כי הוא בוגד באשתו והוא כבר מספיק לחוץ שמא הוא אולי נצפה על ידי מישהו במסעדה?

אתם שמים לב שאני נורא שלילי?

תחשוב חיובי.

הבחור הצעיר ינשק את הבחורה בסוף ויהיה דייט שני. הזוג שירד אל המים נשוי באושר ועושר והם פשוט אוהבים לעשות דברים כאלה מדי פעם.

ובסוף, אחרי כל ההטפה שלי נגד התלות באחר, נגד תרבות הזוגות והחמולות והיעדרם של אנשים שמגיעים בגפם למקומות כמו ים בזמנים כמו חצות הלילה, גם אני נזקקתי לקצת חברה אנושית.

"מזג האוויר משתפר, שינויים אחדים גוררים שינויים אחרים, מי יודע היכן זה ייגמר" היה תוכן ההודעה ששלחתי לה. ענתה - שזה לא היה לי טריוויאלי בכלל. הוביל להסתמסות די מאסיבית ופיוטית, בעיקר מהצד שלי בעל המצברוח הפיוטי, והנה, קיבלתי את מנת החברה שלי להערב וחטאתי למטרתי המקורית.

נו, אז מה. הגיבור ב"קורות הציפור המכנית" ישב עשרות ימים ברצף לבדו והתבונן באנשים וגם הוא לא הגיע לשום תובנה מיוחדת. לי יש עוד זמן.