פולניות נהנות פחות

אני והחבר שלי יוצאים כבר 7 שנים. כן. איך הזמן רץ וזה. כל פעם שאני מספרת על זה למישהו, מעבר לבנאלים שלא מכירים אותי וממהרים לזרוק את ה"תתחתנו כבר" שלהם כדי שהם יוכלו להירגע, יש את אלו שמקשיבים לתכל'ס של העניין. והתכל'ס הוא, שמתוך ה-7 שנים האלה, אנחנו נפגשים רק בסופי שבוע. לפעמים גם לא כל סופ"ש, בהתאם לאילוצים. וזה נכון שלפעמים יש חגים וחופשים, או סתם קרייבינג ל"אוונגרד", ואנחנו חורגים ממנהגנו ונפגשים לפעמים גם באמצע השבוע, אבל אלו מקרים נדירים. וכשאנשים שומעים את זה, הם מייד מאבדים עניין (מה שפוטר אותי מלהסביר את עניין החתונה), ופולטים איזה "אהההה נו בסדר, אז זה לא באמת 7 שנים". ואני, במקום לגמגם ולהתפתל בתירוצים כאחרון המועמדים לכנסת, מהנהנת בראשי ומחייכת- אכן.

לפני כמה שנים כתבתי פוסט על זה שהיה לי ולחבר ריב על זה שהוא רצה לדעת שיום יבוא ונגור ביחד, ואני התחלתי לשקשק וסירבתי להתחייב. קישקשתי שם משהו על למה לקלקל משהו אם הוא לא שבור ולמה באנגלית הכל נשמע יותר טוב. אז אפשר לומר שעבר לי. חח, לכל מי שציפה שתצא ממני קצת נשיות מתפרצת שסירבה להתעורר בפני איזכור של ילדים או שמלות לבנות, זאת ההזדמנות שלכם- בקטע הזה אני תמיד אישה, יפה וענוגה, עצמאית ורכה, או משהו. קשה לומר מה קדם למה- הרצון לעוף לאלף עזאזל מבית אמא, או כמיהה חשאית לשחק ב"בית" עם החבר שלי, אבל השורה התחתונה היא שהתחלתי לחפור לחבר שלי לפני משהו כמו שנה וחצי אם לא יותר על זה שצריך להתחיל לחפש דירה. וראו זה פלא- אותו החבר שעשה לי פרצוף נעלבי כשהעזתי להתלבט לגבי מגורים משותפים, התחיל עכשיו לפזם את מחרוזת התירוצים האנדלוסית, בלחן עממי. כל הסיפור הזה מזכיר לי מאוד את היחס שלו לגבי חתונות, אבל לא ניכנס לזה כרגע. אז נכון, שבזמנו, כשהצעתי, לא הייתה לו עבודה. סבבה, לגיטימי. רק שמאז חלפו איזה יום-יומיים, ובינתיים הבחור עובד בעבודה מכובדת כבר למעלה משנה. רק שאז העבודה הפכה לתירוץ. ביום שבו הוא בישר לי שהוא התקבל, עיניי מלאו דמעות ולא הפסקתי לדמיין איך אני מרהטת את חדר האיפור המטורף שלי (כן, חדר שלם לאיפור, די סטנדרט אצל מכורות אמריקאיות לאיפור שזאת אני בשאיפה, בואו נתקדם). אבל אז הוא החליט, שהעבודה מונעת ממנו ללכת לראות דירות. כן, פשוט אין זמן, וצריך לעשות רושם טוב וזה, אז נוותר על עניין הדירות הפעם. אחרי מסכת התקרצצויות ארוכה, הוא הואיל בטובו לאשר לי להתחיל לחפש, לבד, בכל ה"יד 2"ים למינהם, לשלוח לו במייל את ממצאיי, ואולייי הוא יעיין בהם מתישהו. טוב, בסופו של דבר, הצלחתי להוציא ממנו טיולים שנתיים לכמה דירות, ואפילו התלהבות יחסית מכמה מהן, אבל מפה ועד חתימה על חוזה? פחח, אחותי, הגזמת קצת. 

אחר כך התחיל כל עניין הלבטים שלי אם לעזוב את העבודה, ונושא הדירה היה תלוי ממעל, מביט בי במבט עגום לצלילי כינורות, ובהכי פולני שלו מיילל "מה, ככה תוותרי עליי?" לא ראיתי אופציה לעבור לגור לבד על תקן המובטל בטיטו. אז נתתי לחבר שלי ליהנות מחמת הספק עד שאני אסגר על עצמי אם כן או לא ומה שבינהם.

בינתיים, בכל סופ"ש שבו היינו נפגשים, התחלנו לשחק "משחק" כזה בינינו, שבואכה מוצ"ש אני מזילה דמעה ומתבכיינת "אוף מאמי אני עצובה", שכתגובה החבר מייד משיב "למה?" ואז שנינו אומרים יחד בתיאטרליות מרשימה "כי נגמר לנו הסופשבוע!!!" אז מעבר לזה שירדה לכם כרגע כל טיפת הערכה שהייתה לכם אולי כלפיי וכלפי החבר שלי, הפואנטה של כל השיעור דרמה הזה זה להביע את העצב שלנו מכך שאוטוטו נכנס לו שבוע חדש שבו לא נתראה. ומעבר לקטע המתוזמן הזה, החבר שלי זורק בלי קשר כל כמה דקות בסופ"ש "מאמי, אני כל כך אוהב אותך, את יודעת שאת יכולה להישאר לישון אצלי גם איזה לילה אחד או שניים באמצע השבוע, נכון?" עם הישמע המשפט הזה אני מתעוררת כמו פעיל בהישמע קריאת הזנקה של דעא"ש (טו סון?), ומייד עטה על הטרף- "אתה יודע," אני מחייכת במתיקות, "אם אתה רוצה לראות אותי כל יום, יש משהו שאפשר לעשות בקשר לזה.." זה מיידית מחזיר את החבר מעמדת ה"דברי איתי אחורי זה", לעמדת ה"טוב, יאללה, בואי נתחיל לחפש דירות".

העניין הוא, שכאמור, כרגע אני מהווה את הבעיה המרכזית בנושא המעבר המשותף, לכן אני משתדלת שלא להעלות את הנושא יותר מדי, חוץ ממייד אחרי ריב קשה עם אמא שלי, שבעקבותיו אני מתקשרת בבכי היסטרי לחבר ודורשת ממנו לעבור עכשיו ומייד לגור בתוך קופסת קרטון. אם יעל, והחתול של החבר שלי יכולים לעשות את זה, גם אנחנו יכולים.

וזה היה מצב העניינים עד לפני 3 חודשים.

לפני קצת יותר מ-3 חודשים, אמא שלי החליטה שהיא רוצה לשפץ את הבית. שיפוץ כללי, ממש מייקאובר, וכתוצאה מכך, כל המשפחה תצטרך למצוא לה מקום אחר לגור בו. אח שלי הסתדר הכי טוב- הוא כבר מראש תכנן לו טיול של חודש למזרח אסיה, וגם ככה השיפוצים היו אמורים להימשך חודש, אז הכל טוב. אמא שלי שכרה לה איזה חדר שנוהגים להשכיר לתיירים, שם היא תוכל לשבת בחושך ובקור, ולבכות על זה שהבת שלה לא באה לבקר אותה. והבת? וול, הבת תלך לגור אצל החבר. הכל טוב ויפה, סידור מושלם לכל הדעות, בורר קו אוטובוס ישיר לעבודה, שוכפלו מפתחות לדירה, אפילו ההורים שלו מאיימים לכבול אותי בשלשלאות לויטרינה כדי שאני אשאר שם לנצח- מה נחמד ומה נעים.

ובאמת, בהתחלה הכל היה נחמד ונעים.

חודשיים. חודשיים שהיה לנו סבבה יופי טופי. נכון, אין בדיוק פרטיות, ההורים שלו נמצאים אז זה לא באמת כמו לגור ביחד-לבד, אבל אנחנו ביחד כל יום, ישנים יחד, אוכלים יחד, רואים סרטוני מדע ביוטיוב ביחד ונחמד לנו. כל יום כשהוא היה חוזר מהעבודה ופותח את דלת החדר, הייתי פורשת את זרועותיי לצדדים וצווחת את שמו באושר, ממש האישה הקטנה והמדוגמת, והוא היה נותן לי נשיקה וחיבוק ואומר שהתגעגע אליי. אידיליה.

הדברים התחילו להשתנות בחודש האחרון.

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, והחבר שלי מסרב להודות שקרה בכלל משהו, אבל אני מרגישה בצורה ברורה שהיחס שלו אליי השתנה. עכשיו, אני יודעת שזה נשמע הכי #היגיוןשלנשים בעולם, נשים תמיד חושבות שקרה משהו כשלא קרה כלום, ולא לוקחות בחשבון שגברים הם רוב הזמן קלולסים ועלולים להתנהג בעפיפונות גם בלי להיות פאסיב אגרסיב- מהסיבה הפשוטה שפאסיב אגרסיב זה הקטע שלנו, סבבה, לקחתי את זה בחשבון. זה באמת לא המצב. השינוי ביחס שלו אליי הוא כל כך קיצוני, שאני מסרבת לקבל את זה שאין לו סיבה שקשורה אליי. כשהוא מגיע הבייתה, הוא לא נותן לי נשיקה, לוקח את האמפי, ויוצא לסלון לטייל ולשמוע מוזיקה, אחרי שלא ראיתי אותו כל היום. בפעמים הבודדות שהוא מסיע אותי לעבודה (לא בשביל להיות איתי, אלא כי גם ככה הוא החליט היום לבוא יותר מוקדם כדי שיוכל להישאר אחר כך יותר מאוחר בחדר כושר), הוא כבר לא מחזיק לי את היד, ולא מחליף איתי מילה, ואם אני מעזה להגיד משהו- סתם להעיר איזו הערה משעשעת לגבי משהו שאמרו ברדיו, הוא מסנן בכעס "נטע..." ומשתיק אותי. כששנינו בחדר, אני צופה בטלויזיה והוא רואה משהו מעניין במחשב, אם הוא קולט שאני מציצה לרגע לראות את הסרטון שהוא צופה בו, הוא מתנשף בעצבנות, סוגר מייד את הסרטון, ואומר לי בכעס "מה את רוצה?" במהלך היום הוא לא מתכתב איתי בכלל בוואטסאפ, ואם אני שולחת לו הודעה, הוא רק קורא אותי, ומתנתק.

כל הדברים האלו לא היו קיימים בעבר. לא בחודשיים הקודמים שבהם גרתי אצלו, ולא בכל 7 השנים הקודמות להם שבהם היינו נפגשים בסופי שבוע. לפני כן, אם הוא היה קולט אותי מציצה במחשב, הוא היה מתלהב שאני מתעניינת ומבקש ממני לצפות יחד איתו. בנסיעות המשותפות באוטו שלו אין מצב שהוא לא יחזיק לי את היד, ואם אני לרגע מושכת חזרה את היד כי חם לי או כי אני רוצה לקחת משהו, הוא מייד נעלב למה עזבתי לו את היד. במהלך היום היינו מתכתבים בוואטסאפ כל הזמן, הוא היה גם מקליט לי הודעות קוליות מטופשות ושולח ממים, או סתם אימוג'י של לב ו"אני אוהב אותך". למען ההגינות, הקטע עם האמפי היה קיים תמיד, אבל זה מרגיש לי כאילו עכשיו כל פעם כזו נמשכת יותר זמן.

הנקודה היא, שזה בסדר שהוא יכעס עליי, זה בסדר שנריב, אבל הוא פשוט לא מוכן להודות שקרה משהו. הוא טוען ששום דבר לא השתנה. וזה מדאיג אותי. אני מנסה לחשוב מה עשיתי לא בסדר, ולדובב אותו, אבל הוא מסרב לשתף פעולה. בינתיים, אני עדיין גרה אצלו. השיפוצים בבית שלי כבר הסתיימו מזמן, אבל אני לא מעוניינת לחזור לשם. היחסים ביני לבין אמא שלי לא משהו, ומעבר לזה, השיפוצניקים החליטו על דעת עצמם לזרוק הרבה דברים מהחדר שלי, וכל פעם שאני מגיעה לבקר שם אני נכנסת לדיכאון, וממש לא בא לי לחזור לבית הזה. לפני שהיחס של החבר שלי השתנה, החלטתי ביני לבין עצמי שאני אשאר לגור אצלו (כמובן, כל זמן שזה בסדר מבחינת ההורים שלו) עד שנמצא דירה, ואז אני אעבור ישר משם לדירה משלנו. בחברה שבה אני עובדת עומדים לחתום על הסכם קיבוצי, מה שיקנה לנו העלאות שכר, מענקי חתימה ושלל בונוסים נוספים, ואני מחכה שכל זה יקרה בפועל כדי שאני אוכל בהתאם לזה לבחון את האופציות שלנו בבחירת דירה. אבל כרגע כל זה על הולד. אני רוצה עד כאב לעבור לגור כבר בדירה משלי, אבל פתאום אני מרגישה שאולי מגורים משותפים לא עושים טוב ליחסים שלי ושל החבר שלי. אחרי חודשיים של מגורים משותפים, המסקנה היחידה שעולה לי לראש זה שנמאס לו. עליתי לו על העצבים. שהוא אהב את הפרטיות שלו, ואמנם חשב בהתחלה שלגור איתי נראה כמו רעיון טוב, אבל בפועל גילה שזה די מציק. הוא לא אומר לי שום דבר, אבל זה חייב להיות זה. השאלה, מה עושים עכשיו?

לקחתי בחשבון אופציה של לגור לבד-לבד. זה לא אידאלי, אבל אם הוא ימשיך להיות פאסיבי לכל הנושא של מגורים משותפים ולשדר לי שהוא לא נהנה לגור איתי, אני לא יכולה לתת לזה לאלץ אותי להמשיך לגור עם אמא שלי. לגור לבד זה משהו שאני אעשה- איתו, או בלעדיו.

אבל בשביל זה אני צריכה שהוא יהיה כן איתי. שהוא יגיד לי אם החשדות שלי נכונים. שהוא ידבר איתי, וייתן לי לדבר איתו על התוכניות שלי. שיגיד לי מה הוא חושב. אבל בינתיים מה שקורה זה שהוא רק מתרחק ממני. ואין לי מה לעשות בנידון.