פולניות נהנות פחות

אני עדיין מתלבטת. במהלך כתיבת שורות אלו אני עדיין חוככת בדעתי אם זה הדבר החכם לעשות.

יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש אם אני אכתוב אותו.

כל כך הרבה כיוונים רעים שזה יכול ללכת אליהם.

אני יכולה להפסיד המון.

אבל זה שוב אותו עניין, כמו בפוסט הקודם שלי, של הדבר הנורא טרנדי הזה שנקרא האם ללכת עם ה"אמת" שלי או לא.

כל הקטע הזה של "אמת" הפך לקלישאה נוראית, אבל לא בזה עסקינן כרגע. כשאני חושבת על איך הייתי כותבת פוסטים פעם, מילה אחת מגדירה את זה בעיניי הכי טוב-

חופש.

את רוב הפוסטים שלי כתבתי בחופש מוחלט, בלי להיות תלויה באף אחד ושום דבר, בלי שיהיה אכפת לי מהשלכות כלשהן מלבד אלו האישיות שלי שייגרמו מחשיפת פרטים אינטימיים שלי- אבל מאחר ואני רואה את עצמי כדי אקסהביציוניסטית, זה פחות השפיע עליי, כי המטרה של לשפוך את הלב באופן גלוי קידשה בעיניי את כל האמצעים.

ואז, בבת אחת, התחילה תקופה שהגבילה אותי. נאלצתי לסתום את הפה. זה היה קשה. אני לא אוהבת לסתום את הפה כשאני כותבת. אני עושה את זה מספיק ביום יום. אבל קיבלתי איומים ותחינות ומה לא, ואילצתי את עצמי, בקושי רב, לצנזר את מה שאני כותבת. מסתבר שלא עשיתי את זה בהצלחה, וגם אם בלבלתי אנשים לשתי דקות, בקריאה נוספת כולם כבר הבינו במה מדובר.

ומייד לאחר שהתקופה הזו הסתיימה, הכרתי את החבר שלי, והתחילה תקופה חדשה של צנזורה.

הפעם זו תקופה קצת שונה, כי הצנזורה נעשית מתוך כבוד לצנעת הפרט ורצון לשמר את מערכת היחסים שלי בלי מכשולים מיותרים, אז זרמתי איתה. אמרתי לעצמי שזה למטרה טובה- והפסקתי לכתוב.

וכשכן כתבתי- זה תמיד נשמע אותו דבר, ותמיד על אותם נושאים, ותמיד נורא קורקטי ומודע לעצמו. לא תמצאו אותי נגררת לסערת רגשות לא מכובדת, לא תראו אותי מעזה לדבר על נושאים שהם טאבו ועוברים את גבול הטעם הטוב- הכל צריך להיכתב מתוך מחשבה על הבנאדם הנוסף הזה בחיי שעלול להיות מושפע מכל שטות שלי.

וגם את הפוסט הזה לא רציתי לכתוב בגללו. בגללו, למענו- הרי בסך הכל הוא יצא גבר בהתנהגות שלו, וזה לא מובן מאליו, ומגיע לו שאני אפרגן לו את ההתחשבות הזאת.

אבל מה איתי?

אני בוערת לכתוב על הדבר הכל כך משמעותי הזה שקרה לי רק בשבוע שעבר, ושוב נכבלת בכבלי האיסורים. שוב, כמו אז. וזה אירוני עד כאב, עוד יותר אירוני כשזה בא מהצד השני. 

האמת, שזה לא רק בגלל החבר שלי. אני גם לא רוצה להעביר מסר לא נכון. ואולי החבר שלי צודק. אולי זאת הטעות שלי, ופה הטיפשות שלי. אולי לא התבגרתי בכלל.

לפני כחודש יצר איתי קשר קול מהעבר.

מי שוותיק אצלי בבלוג יכול לנחש מי זה.

ואם הבנתם, אז אולי גם התגובה שלכם עכשיו היא כמו זו שהייתה לי- 

תהייה מה הוא נזכר בי פתאום. רק שאצלי זה היה בתוספת היסטריה קלה והרצה של כל הסיבות האפשרויות שעשויות להיות לחידוש הקשר הזה.

אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים הטכניים של איך הקשר נוצר, ואיך יצא שלא הגבתי באופן מיידי (לא בדיוק מבחירה), רק אבהיר שמדובר בהודעה ולא באיזו שיחה חיה. 

לאחר שנרגעתי, המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה לדבר עם החבר שלי. מאוד רציתי לשתף אותו בזה, גם שמחתי שהוא נמצא עכשיו בחיים שלי ומתוך המקום הזה של בן הזוג שלי שאוהב אותי וגם מגונן עליי, הוא יכול לייעץ לי מתוך רצון אמיתי בטובתי.

ומצד שני, הרגשתי, שבמובן מסויים, אין לו לגמרי חלק בזה. כל העניין קרה לפני שהכרתי אותו, ונכנסתי לקשר איתו עם המטען הרגשי העצום הזה, שעליו הוא ידע עוד מהדייט הראשון, כי היה לי ברור שאין סיכוי שאני מסתירה את זה מאף בן זוג פוטנציאלי, אבל הוא לא היה מעורב, לא היה שם כשהדברים קרו, בזמן אמת, שמע על הכל רק מהצד שלי, שעד כמה שאנסה, ואני מנסה כל הזמן, לא יוכל להיות אובייקטיבי.

הרגשתי סקרנית. לא בקטע של רצון לחזור למקום הזה שוב, אלא במובן של התעניינות אמיתית בסיבה שיכולה להוביל להודעה הזאת. אגב, לא היה בהודעה שום דבר יותר מדי דרמטי, סתם השם שלי, אבל זה שולח ההודעה שיצר את הדרמה, ולא התוכן שלה.

ידעתי, שאם אבחר להסתיר את זה מהחבר שלי, אני גרועה בדיוק כמוהו.

וזה לא משנה באיזה טון אדבר, ומה אומר, וכמה מהר השיחה תסתיים, ואם בכלל לא יהיה לה המשך- ואפילו אם אספר עליה לחבר שלי לאחר מעשה-

עצם העובדה שביצעתי אותה ללא התייעצות איתו קודם היוותה בעיניי בגידה.

אנחנו שותפים עכשיו, ובטח בנושאים כאלו.

התקשרתי אליו. לקחתי בחשבון שיש סיכוי שהוא יאסור עליי להשיב להודעה, ואם הוא יעשה את זה אני אכבד את רצונו, עם כמה שמעניין אותי לדעת במה מדובר. זה לא משנה שאני חייבת לדבר איתו קודם.

הוא היה בעבודה ולא יכל לדבר יותר מדי, אז סיפרתי לו מהר. להפתעתי, לא נראה שזה הזיז לו יותר מדי. שאל כמה פרטים קונקרטיים על מה נכתב וכו', ואמר לי בפשטות שלא כדאי שאענה. ואז שאל אם יש עוד משהו, כי הוא צריך לחזור לעבוד.

היה ברור שזה לא היה בשבילו מה שזה היה בשבילי, ואולי הוא לא הבין את גודל התמיהה שלי על חידוש הקשר הזה לאחר זמן כה רב.

אז לא הגבתי להודעה.

אמרתי לעצמי שעכשיו הולכת לקרות אחת משתי אופציות-

או שהוא יראה שאני לא מגיבה, ייפגע לו קצת האגו, והוא יחליט ש"לא רוצה לא צריך" ושלום על ישראל,

או,

שהוא יהיה קצת יותר עקשן,

וינסה שוב.

אם הוא ינסה שוב אני עדיין לא אגיב (בלי אישור של החבר שלי- הכי האישה הקטנה), אבל אולי מהודעה אחרת אני אקבל קצת יותר מידע במה מדובר.

ועברו כמה שבועות, והקשר לא חודש.

ואני השלמתי עם זה שיופי, ככה הכי טוב, let bygones be bygones, אפשר לחזור לחיים המשמימים שלי,

אבל בתוך תוכי עדיין הייתי סקרנית מה לעזאזל זה היה. היה קשה לי לגמרי להשלים עם זה שלא אדע לעולם מאיזו סיבה נשלחה ההודעה הזאת. זאת למרות שהיו לי גם חששות לגבי הסיבה הפוטנציאלית. לאו דווקא משהו מוגדר, פשוט חוסר אמונה שמשהו טוב יכול לצאת מזה.

ואז, בדיוק לפני שבוע,

אני יושבת בבית של החבר שלי אחרי העבודה, משחקת עם איפור חדש שקניתי (נו מה),

כשלפתע,

הודעה.

ובגלל שעברו כמה שבועות וכבר די השלמתי עם זה שכבר אין מצב שיקרה משהו, לקחתי את הטלפון בסוג של אפאתיות וסתמיות בלי לחשוב יותר מדי.

כשראיתי שההודעה היא ממנו, החרדות חזרו.

בלי לחשוב פעמיים שלחתי הודעה לחבר שלי שידבר איתי דחוף.

הוא לא קרא את ההודעה ולא הגיב.

בינתיים נשלחו עוד שתי הודעות. בלי איזה שהוא מידע משמעותי חדש, אבל הבהרה שהוא יודע שקראתי את ההודעות ושיש לו משהו לדבר איתי עליו.

המוח רץ.

על מה לעזאזל יש לו לדבר איתי אחרי 7, כמעט 8 שנים? ושוב רק תסריטים רעים. כי עם זה הסיפור הזה הוציא אותי- רק עם תסריטים רעים ותסביכים ומחשבות שרוצים להרע לי ושמגיע לי ושאוטוטו אני עומדת לחטוף.

ואני לא עונה. אבל מתה לדעת. וגם פוחדת. ולא יודעת ממה.

וטלפון לחבר.

סיפרתי לו, והוא אמר לא להגיב שום דבר ולחכות עד שהוא יחזור הביתה.

ועכשיו אני ארוץ קצת קדימה לרגע הזה.

הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה, למרות שעלולות להיות לכך השלכות לא נעימות, היא, כמו שציינתי למעלה, בגלל שאני רוצה להיות נאמנה לעצמי.

ובשביל זה, אני צריכה להתוודות,

ששיחה הייתה,

אבל לא בינו לביני,

אלא בינו

לבין החבר שלי.

לא בדיוק במובן המילולי, זה לא שהחבר שלי התיישב מול המקלדת והקליד,

אבל הוא כן ישב מאחורי,

הסתכל בדיוק מה הוא כתב,

ואמר לי מה מותר לי להגיב,

ומתי.

וכך יצא, שבמקום דיאלוג, נוצר טריאלוג, שבעצם הפך למונולוג.

רציתי להגיב בכל כך הרבה מקומות, אבל החבר לא הסכים.

רציתי לנסח דברים בצורה טובה משניסחתי- אבל החבר לא הסכים.

הוא לא כעס,

אבל הוא היה תקיף.

כי הוא בסדר. והוא מבין את הצורך בשיחה. והוא ראה שאין פה שום דבר בעייתי, והוא אפילו הביט מדי פעם אחורה, אל הטלויזיה, ולא "השגיח".

לא שיש על מה להשגיח, זה ברור לי, אבל הוא לא היה שם, והוא לא יודע, ומהצד שלו זה יכול להיראות, כאילו כל מילה עלולה להיות טריגר. ובכל זאת, הוא בטח בי.

עד מידה מסויימת.

לא כי הוא חשד שעלול לקרות משהו,

אלא כי הוא חשב שלא התבגרתי באמת ב-7 השנים האלו.

הוא חשב שאני נמצאת באותו מקום,

ושאפשר להפעיל עליי את אותן המניפולציות,

ושאפשר לגרור אותי- בצעדים קטנים, אמנם- למקום דומה.

אני לא ידעתי אם להיעלב,

או להרהר באפשרות הרחוקה שאולי הוא צודק.

וזה רק בגלל שאני דיכאונית,

ושהמרה השחורה לא חלפה, רק הנושא שלה השתנה,

ומי יודע באיזה מצב נפשי אני

היום.

אבל היה לי ברור שהדברים לעולם לא יוכלו לחזור על עצמם. לעולם לא.

ומה שמצחיק הוא,

שדווקא החבר שלי היה יותר "מנומס" ממני.

כשרציתי להעיר הערות עוקצניות ומתריסות הוא עצר בעדי, אמר שאין צורך לרדת לרמה הזאת.

וזה עצבן אותי,

כי מי הוא שיגיד לי לאיזו רמה לרדת?

הוא לא היה שם

הוא לא יודע מה עבר עליי

הוא לא יודע איך זה צילק אותי לכל החיים.

ומצד שני,

אולי הוא צדק,

כי קראתי את ה"שיחה" בינינו שוב כמה וכמה פעמים מאז,

והדבר שבלט לי בצורה ברורה, עד כמה שאולי לא נעים לשמוע את זה, זו

כנות.

כל כך כנות, שאפילו החבר שלי הבחין בה.

שהוא אמור להיות הכי משוחד, ובצד שלי, וזועם וקנאי ומגונן-

הוא גם הבחין בכנות.

ובסוף השיחה, 

כשאני והחבר שלי דיברנו עליה,

העזתי לומר בשקט-

"אתה רואה שהוא לא בנאדם רע?"

והחבר שלי ענה בביטחון-

"הוא לא בנאדם רע".

ואני לא יודעת מה בדיוק השגתי בזה שזה גרם לי לכזו תחושת ניצחון,

כי כל מה ששמעתי בשנים האחרונות מפני כל מי שסיפרתי לו על זה, זה איך הוא עבד עליי, ורימה אותי, והשתמש עליי בדיוק באותן טקטיקות מוכרות של "כל הגברים הבוגדניים",

והרי יש כזה טייפקאסט, "הגבר הבוגד", כולם אותו דבר, לכולם יש את אותם משפטים, כולם משתמשים באותן שיטות, כולן מפילים אותנו בפח, וצוחקים כל הדרך אל הקונדומט.

ואני, פגועה ומרוסקת, נלחמתי אז, משום מה, והתעקשתי להסביר שהמקרה הזה שונה, וזה לא הטייפקאסט, וזה לא לפי הספר, ושהייתה פה ידידות אמיתית לפני, ושהייתה להם אהבה אמיתית לפני, ואפילו תוך כדי, ושזה לא היה אחד שרוקד על שתי חתונות, שזה נבע מכאב.

ואף אחד לא האמין לי. אויש, מסכנה, היא מנסה לגרום לעצמה להרגיש יותר טוב, והזדהות עם הפושע וכאלה.

שום דבר. ה"פושע" הוא עדיין "פושע", כמו שאני עדיין "פושעת".

המעשה עדיין אסור ונוראי ואין לו שום לגיטימציה- אבל חשוב תמיד להבין את הנסיבות ולא לקבל כל מקרה כחלק מסדרה זהה.

והחבר שלי הבין את זה.

לא היה בו כעס אליו, הוא פשוט לא רצה שאני אגרר לקשר איתו שוב.

לאו דווקא מסיבות של קנאה, אלא מתוך הגנה מפני הרס עצמי.

אז למה בכל זאת הרגשתי צורך לכתוב את הפוסט הזה?

מסתבר, שהסיבה ל"שיחה" הזאת שהוא יזם הייתה כדי להתנצל בפניי.

7-8 שנים עברו, והרי ברור שלא כלפיי הוא חטא את החטא הגדול ביותר, אבל גם אני נפגעתי מכל הסיפור מאוד, והוא ידע את זה, והרגיש צורך לפנות אליי כדי לגרום לי להבין ששום דבר לא נעשה מתוך כוונת זדון לפגוע בי, ושהוא מצטער שהייתי מעורבת. הוא גם מצטער על ההשלכות של זה ביחס לסיום הידידות בינינו. והרי ברור שאין לה מקום יותר. וזה חבל לו. 

וזאת בעצם הייתה המטרה. להתנצל. מעבר להתנצלות- להבהיר שלא הייתה כוונה לנצל ולפגוע, ואפילו אם אני לא אגיב (ובהנחיית החבר שלי בקושי הגבתי), זה מספיק לו לפחות לפרוק את זה מעל הלב.

ואני חושבת,

שכשבנאדם אוזר אומץ ויוצר קשר מבלי לדעת מה תהיה התגובה של הצד השני, לאחר שקרה ארוע כל כך מחולל, ורק כדי לבקש סליחה ולוודא שהצד השני מודע לכך שאין כלפיו רגשות טינה ולא הייתה כוונה לפגוע בו-

מגיע לו לפחות לשמוע את התגובה האמיתית של הצד השני.

אני לא באמת יודעת אם הוא קורא פה עכשיו,

אבל לפחות בשביל המצפון שלי חשוב לי להגיד לפחות את חלק מהדברים שרציתי לומר כשהוא מסר את המונולוג שלו.

אני לא כמו החבר שלי, אולי זה יפתיע אתכם, אבל אני בחורה שאוהבת לחפור, ובאופן דומה אני גם רוצה לכבד בנאדם שמתעקש להביא את הדברים שלו בצורה המפורטת והמלאה ביותר שהוא יכול, כדי לוודא שהמסר יועבר באופן הכי ברור. במיוחד כשהמסר מכוון אליי, והכוונה מאחוריו היא (כך זה לפחות נראה) טובה. החבר שלי הפוך ממני, הוא אוהב לדבר קצר ולעניין, ואפילו אותי הוא קוטע באמצע שטף הדיבור הרבה פעמים ומבקש ממני להגיע לעניין.

במונולוג ארוך כמו שהוא נתן, אין סיכוי שאם זה היה תלוי בי, הייתי דורשת ממני בכזו גסות, כמו שעשיתי, להגיע לעניין.

אין סיכוי שהייתי נותנת רק לו לדבר בלי להשחיל מילה, בלי להעיר הערה, בלי להחזיר תשובה ניצחת, או לנהל ויכוח.

היו כל כך הרבה מקומות שרציתי נורא להיכנס בהם, התחננתי בפני החבר שלי שיאפשר לי להגיב, אבל הוא לא הסכים.

"שיגיע כבר לעניין וזהו," הוא סינן, "אני עייף".

אז ככה.

באשר לניצול, שזו רק תחושה שלי, לדבריו (על אף שהוא העניק לה לגיטימציה וכיבד אותה), אני אגיב קודם.

ניצול היה שם מההתחלה.

מהשיחה הראשונה שלנו אי פעם.

עוד לפני שקרה משהו.

כל הקשר הזה התחיל מניצול. הוא ניצל אותי למטרה מסויימת (והוא יודע מהי).

נכון שבמהלך הזמן זה התהווה לידידות אמיתית, אבל זה שקר לומר שלא היה שם ניצול.

וניצול היה גם אחר כך. גם אם לא מתוך כוונה רעה, גם אם לא מתוך הבנה מלאה שזה מה שקורה- היה ניצול.

הוא אמר שגם הוא היה במצב קשה-

זה עדיין ניצול.

לדרדר מישהו למטה, מתוך ידיעה שמצבו הנפשי בעייתי, גם אם אתה בעצמך במצב נפשי לא פשוט- זה עדיין ניצול.

אתה לוקח פה אחריות גם על עצמך וגם על מישהו אחר.

ויש לי דוגמה ספציפית, אבל אני לא אציין אותה כאן.

באשר לזה שהוא בטוח שאני חושבת שהוא בנאדם רע- אני לא, כבר התייחסתי לזה למעלה.

זה מעולם לא היה המצב, וזה אפילו עצבן אותי שהוא חזר על זה כמה פעמים במהלך השיחה. זה נשמע לי כמו התמסכנות כזו- "אני לא שטן" "אני לא נבל"- מעולם לא אמרתי דבר כזה, וזו תהיה צביעות מצידי להגיד את זה כי אם הוא שטן אז גם אני שטן, וזה לא בנאדם זר לי שלא הכרתי לפני והייתי צריכה את מקרה הבוחן הבודד הזה- כמו אותם אנשים שסיפרתי להם עליו- כדי לשפוט את האישיות שלו.

מה שכן, אני חושבת שהוא מניפולטיבי. וזה סוג חדש של מניפולטיביות שמעולם לא נתקלתי בה קודם- מניפולטיביות לא מודעת לעצמה, ומתוקף כך- מניפולטיביות שלא בכוונה.

גם החבר שלי הבחין בכך במהלך השיחה.

90% פגעתי בך ואני מצטער,

ואז 10% נגיעה של "אבל את גם היית בעניין". ממש מונולוג באווירה של מים בטעמים.

באת להתנצל- תתנצל, אין צורך לתקוף אותי בחיצי אשמה, אני תקפתי את עצמי מספיק בהם, והותקפתי גם. מי כמוך יודע עד כמה כל אחד מאיתנו באמת היה ב"עניין" כלשהו, והרי ידוע לשנינו שכל הסיפור קרה מתוך מצוקה אישית של כל אחד מאיתנו, אז די. אני לא חיה באשליות לגבי הסיבות שלך, אז אל תחיה באשליות לגבי הסיבות שלי.

החבר שלי גם ראה איך הוא מנסה בקטנה להראות לי שגם אני לא בסדר, כאילו שאני לא יודעת, ואם היינו לפני 7 שנים עוד אולי המניפולציות האלו היו עובדות עליי והייתי מוצאת את עצמי מתנצלת בפניו, שוב, כמו מטומטמת- "סליחה שהרסתי לך את החיים", סליחה שהרסת לעצמך את החיים, אם בכלל, וסליחה שדפקתי לעצמי את כל האישיות, אבל בוא ניקח אחריות על המעשים שלנו ועל ההשפעות שלהם על חיינו. אני לא מאשימה אותו בהשפעה שהייתה על החיים שלי, אני מאשימה את הסיטואציה ואת עצמי, והטפטוף הזה של דוגמאות לאיך גם אני הייתי מעורבת (באמת צריך שאני אגיד "כאילו דה?" הבלוג הזה לא ורוד מספיק?) הן ממש לא במקום.

מצאתי את עצמי מחייכת לעצמי כשקראתי את הדברים ופתאום הכל היה לי כל כך שקוף, והבנתי שאני כבר לא שם יותר.

זה נורא נחמד לגלות שעברו 7 שנים ואת אשכרה התבגרת ב-7 שנים.

אבל כן הפריע לי שאני לא יכולה להגיד לו. הפריע לי שהמילים שלי נלקחו ממני, והוחלפו ב"תגיע לעניין", "אין לי זמן" ו"טוב, ביי". אפשר להיות תקיפים ולהעביר מסר מסויים גם בלי להיות קצרי רוח ועם טמפרמנט של ילדה בת 12 שההורים שלה מפריעים לה להתכתב בוואטסאפ. מבחינת החבר שלי זו לא הייתה אופציה, וכיבדתי את זה, אבל זה הפריע לי ולכן הייתי חייבת לכתוב את זה בפוסט.

וזהו כרגע. היו לי עוד דברים להגיד, אבל זה כבר לא לבלוג. הדבר החשוב שאני רוצה להגיד בשורה התחתונה- זה שמה שכתבתי לו בסוף השיחה עדיין בהחלט נכון- אני לא מעוניינת לחדש את הקשר. אין סיכוי. על אף הסמיילי העצוב שהוא שלח (ושעצבן את החבר שלי, חח זה היה משעשע). רציתי רק להגיב בצורה עניינית ואמיתית ולהתוודות שהתגובות בשיחה לא היו באמת שלי, אבל אין לי שום רצון להתקדם מעבר לזה. זאת הייתה לגמרי אני.

אני לא יודעת מה ייצא מהפוסט הזה.

אני מקווה שמותר כבר לכתוב רגשות ומחשבות בלי לחטוף על זה אחר כך.

מה שיהיה יהיה.

יש דברים שחייבים להיאמר.