אז אני נכנסת לסטטיסטיקות, ורואה שהחיפושים היחידים והבודדים שמובילים אליי מגוגל הם חיפוש ישיר של הכינוי שלי- "הפולניה".וזה קצת משעשע אותי.
כי אולי יעניין אתכם לדעת, אבל יצא שהפכתי להיות גם "הפולניה" במקום העבודה שלי, וזאת בלי שיהיה לאף אחד שם דבר וחצי דבר עם הבלוג הזה, ובכלל עם ישראבלוג (חוק מרפי בעוד 3...2...1..)
וזה משעשע אותי, אבל לא באמת, כי היו ימים שאף אחד לא היה יכול לנחש שאני פולניה, על אף התמזגותי עם כל קיר גבס שעמדתי לפניו, ואילו היום מסתבר שפולניותי נצפית למרחוק, ומתנוססת בראש חוצות. ואני תוהה- האם בזיקנה מדובר, או שפשוט הדחקתי את הגנים יותר מדי זמן, עד שהם החליטו להתפרץ עם ריבית פיגורים? בכל אופן, יוצא שיש אחד בעבודה שקורא לי כל הזמן פולנְיה, יעני לא שם התואר, אלא הגירסה המוזרה לשם של המדינה, והיום מישהי התייחסה אליי בתור "הפולניה שלנו". אני לא יודעת עד כמה זה מוצא חן בעיניי. זה לא שאני מנסה להסתיר את השורשים שלי, כן? הרי יש לי בלוג שלם שמגדיר אותי ככה, אבל, לצערי, לפולניוּת יש את הסטיגמות שלה, והן לא הכי סקסיות בעולם, וקצת מפריע לי שזה מה שאנשים קולטים ממני. לא שאני מאשימה אותם, אני קולטת את זה מעצמי, אבל לי מותר, כי אני היחידה שבאמת מכירה את כל הצדדים שבי, וקיוויתי שכלפי חוץ אני מצליחה לשדר גם דברים אחרים. גס נוט.
ועוד משהו, אם כבר גיגולים שמובילים לבלוג שלי וזה- אני כל הזמן (חח "כל הזמן", הפעם האחרונה שראיתי התייחסות לזה הייתה לפני 5 שנים בלחץ כי אני פשוט נוכחת נפקדת פה, אבל תזרמו) שומעת אנשים מספרים על איך שהם גילו שאנשים הגיעו לבלוגים שלהם בעקבות גיגולים של כל מני תועבות ושיקוצים כמו "מוצצת חזק", "זין ענק", "כוס רטוב" וכיו"ב, ואילו, אליי ה(כבר לא כל כך) קטנה, מגיעים רק מפאקינג לכתוב "הפולניה". עכשיו, ברור שזה גם סוג של מחמאה, כי זה מראה שמי שמגיע אליי אשכרה חיפש אותי ולא אחרת (אלא אם כן האחרת זאת ההיא עם החנות הזאת של המוצרים עם המשפטים הפולניים שמודפסים עליהם שגנבתי ממנה את תמונת הכותרת של הבלוג, במקרה הזה זאת דפינטלי האחרת), אבל זה גם קצת מעליב, כי, היי, גם בפוסטים שלי יש כמות מכובדת של בולבולים, ואף אחד לא מגיע אליהם מהחיפוש הזה. וזה אומר שכנראה לבלוג שלי אין מוניטין של מקום שדנים בו בבולבולים ובמקומות משכנם.
אז זה המקום לספר, שהיה לי תכנון לכתוב לא פחות מ*wait for it*בלוג חדש שיעסוק בדיוק בנושאים האלו בהקשר שלי, ושסביר להניח שלא הייתה לכם שום דרך לקשר בינו לביני (לא כי הפרסונה שם כל כך שונה מהפרסונה שלי פה, אלא פשוט כי מי לעזאזל יתחיל לקרוא עכשיו בלוגים חדשים באמצע החיים? כולנו כבר זקנים ועייפים. לא? רק אני? אז לא משנה), ושאז הרעיון הזה הצטמצם לכתיבת פוסט בנושא, ואז הוא הצטמצם לכדי השתפנות מאסיבית וויתור על כל העניין. שוב, כי החבר שלי יהרוג אותי אם הוא יגלה שכתבתי משהו כזה. לי באמת שלא אכפת. להפך, אני מתה לכתוב על זה, ולו רק בשל הצורך בעצות. אבל, כל זמן שאני גרה אצלו.. יו קנואו.
אבל רק שתדעו, אה? שהיה תכנון. חח אם זה לא אחד הטיזינגים המעצבנים בתולדות הבלוג שלי, אני לא יודעת מה כן.
וזהו בינתיים.
יש לי הרבה מה לומר, אבל זה קשור יותר לפוסט הקודם, וזה לא יכול לקרות עכשיו.
אני רק אומר ש.. מיום ליום אני מבינה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה, ושגם אם לרגע אני מנסה לפנות מקום לאלטרנטיבה, אני רואה כמה שהיא לא באמת רלוונטית.
ייפי חזרנו לעמימות. אני אוהבת עמימות. ואני כנראה היחידה.
חן חן.