אז קיבלתי סוג של מכת חום אתמול, מעין התייבשות קלה, והחלטתי להישאר היום בבית, ואז חשבתי לעצמי- הו! איזו הזדמנות נהדרת לתחזק את הבלוג שלי! הבה ונכתובה פוסט חדש.
אבל אז נזכרתי, שבעצם אין לי על מה.
זתומרת, חוץ מאותם נושאים טחונים שאני דשה בהם חזור ודשוש ללא הרף, ולכולכם (ואל תגידו שלא!) כבר נמאס ממזמן לקרוא עליהם, וכפועל יוצא- גם להגיב. ואני חייבת שיהיה ברור- שאין לי שום טענה לאף אחד, גם אני לא אוהבת לקרוא ולהגיב על דברים שלא מעניינים אותי או שחופרים לי רק עליהם, רוב האנשים גם לא מכירים אותי אישית, או שברמה די שטחית, ולכן אין להם שום אובליגציה לשחק אותה מתעניינים, אז זה לגמרי מובן ולגיטימי.
הנקודה היא, שאני, מה לעשות, יש לי את הבעיה הזאת שגם עליה דיברתי איזה פעם-פעמיים בעבר, שאני קצת זונת צומי. טיפה. אני צריכה תמיד פידבק, לדעת מה חושבים, אפילו אם זה דברים רעים, חייבת להרגיש שיש קהל שקולט את מה שאני משדרת.
אני זוכרת שעוד כשהייתי בתיכון, וכתבתי יומן חבוט במחברות פשוטות, תמיד הייתי מדמיינת שמישהו קורא אותו, עד כדי כך שבשלב מסויים הייתי מפנה אותו במיוחד ל"עצמי המבוגרת", מתוך תהייה מה אותה "אני" לא מוכרת תחשוב על הדברים שהיא בת ה-17 כתבה (אני זוכרת ספציפית שאז, בעיצומה של האובססיה שלי לאן, כתבתי לעצמי המבוגרת שאני מקווה שהיא עדיין אוהבת את אן ולא עבר לה, ושאם כן, אני ממש מרחמת עליה. זה גורם לי לחייך כשאני חושבת על זה ובא לי ללטף לילדה הזאת את הראש ולהגיד לה שלא תדאג, האהבה לא חלפה, היא רק השתנתה). לא חשבתי אז בקונספטים של בלוגים, אפילו לא ידעתי שקיים דבר כזה (אני לא בטוחה שכשהייתי בתיכון זה היה קיים בכלל), אבל תמיד השתוקקתי שתהיה דרך לחשוף את היומן שלי להמונים- ולקבל פידבק.
וזה מכניס אותי לדילמה-
האם להמשיך לכתוב רק לשם הכתיבה, כי זה העיקר, כי עדיין יש את האלמנט של לפרוק את העול, ועדיין זה מקל להוציא החוצה, ולא לצפות לתגובות, וללמד את עצמי שהן בכלל לא רלוונטיות להליך הכתיבה,
או,
לקבל את זה שזכותם של אנשים לא למצוא אותי מעניינת, וזכותי שלי לא למצוא טעם בכתיבה אם אני לא יודעת מה דעתם עליה, ואם זה המצב- לבלוג הזה אין ממש זכות קיום.
אני חושבת שהאינטרנט קלקל אותי.
במהלך השנים אנשים שמעו אותי מהללת ומשבחת את האינטרנט, ומתייחסת אליו כאל אחת ההמצאות המופלאות והנהדרות ביותר של המאה ה-20, אם לא בכלל, ואני עדיין חושבת ככה, אבל אני גם חושבת שהוא קלקל אותי.
אני הייתי כותבת סיפורים ושירים קצרים כשהייתי קטנה על חתיכת דפדפת בקלסר קטן, ולא חשבתי בכלל מה יחשבו עליהם, כי זה היה תחביב שלי, משהו שנהניתי ממנו בלי קשר למה אחרים חשבו.
ואז עברו הרבה שנים שבהן לא כתבתי שום דבר, ואז, אחרי שהתגייסתי לצבא, נסיבות מסויימות הובילו לכך שחזרתי לכתוב. רק שאז, הפלטפורמה הייתה שונה. גיליתי אתר חדש שנקרא "במה חדשה", ואת הדבר המדהים הזה, שבו אתה מפרסם יצירה שלך, ואנשים מייד מגיבים ואומרים לך מה הם חושבים עליה.
והתמכרתי לזה. וזאת הייתה תקופת תור הזהב שלי בכתיבה הספרותית. עזבו אם הכתיבה עצמה הייתה שווה משהו או לא- אבל היא הייתה קיימת, היה לי חשק לכתוב בשביל לראות מה אנשים יגידו.
ואז הכרתי את ישראבלוג, ומאז היסטוריה.
ושום דבר לא הצליח לשחזר את התחושה שהסם הזה העניק לי, במשך שנים נפלאות, ועכשיו כבר מאוחר מדי להיגמל.
אז אולי זה האינטרנט שקלקל אותי, בכך שהוא יצר התניה מזוייפת בין יצירתיות לצורך בקבלה (והרי אמנים תמיד נחשבו לסוג של אוונגרד ופעלו כמחתרת תרבותית כדי לתת פתחון פה לרעיונות שלא תמיד התיישבו עם דעת הקולקטיב), ואולי הייתי מקולקלת מהבית- וזה דווקא נשמע לי יותר סביר- שזאת עוד אחת מהתכונות הדפוקות שבי, ולא חסר כאלו, שאני פשוט חייבת שאנשים יבחנו אותי ויתנו לי ציונים, ואז פתאום אני מתהפכת ולא אוהבת את זה, ואז פתאום אני משתוקקת לזה שוב.
בכל מקרה, בדילמה שציינתי למעלה, אני חושבת שהאופציה השניה די לוקחת.
זה לא כל כך נעים לראות בלוג סגור, אבל נראה לי שזה הכיוון. ואני לא מבקשת שתרדפו אחריי ותחזיקו לי את הרגליים ותגידו לי "לאאאא נטעעעע אל תעשי לנו את זהההה", זאת לא מניפולציה, כמו שהחבר שלי חושב שכל התבכיינות שלי היא בסופו של דבר, אני באמת חושבת שזה הדבר השקול וההגיוני ביותר לעשות.
כי אין לי על מה לכתוב, חוץ מהנושאים הקבועים- כמה שאני זקנה (ספוילר- מאוד), כמה שאני לא חיה את החיים שאני רוצה לחיות כמעט מכל בחינה אפשרית, וכמה שהכל משתלב ביחד. כמה שקשה לי להיכנס לפייסבוק ולראות את הבלונדה עם בטן שעוד רגע יוצאת מהמסך ומגיעה אליי, ולהבין שלא יצרתי איתה קשר עד היום, ושהיא לא יצרה איתי, ושהקשר בינינו כנראה נגמר, ושזה כנראה לטובה כי לא אכפת לי אם אני יוצאת נוראית, אבל אני לא מסוגלת להיות חברה של אמא, סורי, לא מסוגלת, ואני יודעת שזה מצמצם לי את אופציות החברות באופן משמעותי ביותר, וזה לא שעמדו אצלי יותר מדי בתור מלכתחילה, אבל זה קשה לי מדי, אנחנו בחיים לא נצליח לגשר על הפער הזה. וזה הנושא הקבוע הבא שרק עליו אני כותבת- זה שאני לא רוצה ילדים, וזה שכמעט אף אחד לא מסוגל להבין את זה, ושכולם מנסים לשכנע אותי שהם יודעים מה אני רוצה יותר טוב ממני, ושאני צריכה להזדהות ולסמפט את כולם, אבל אף אחד לא מבין כמה קשה למישהי כמוני, שהיא במיעוט כל כך מצומצם, לא רק במדינה, אלא בעולם, לחיות ולהזדקן בעולם שהנורמות שבו הן כל כך שונות מהאידאולוגיה שלה, וגם אם עושים לי את ההנחה הזאת ולא מזיינים לי בשכל שיעבור לי כל שתי דקות ודוחפים לי תינוקות לפרצוף ושואלים איך זה לא עושה לי חשק, עדיין אף אחד לא חושב לקחת אותי רגע הצידה ולשאול- תגידי, לא קשה לך? לא קשה לך להיות בת 30 וחצי כשכל העולם מצפה ממך למשהו אחד שאת פשוט לא מסוגלת לעשות, ובינתיים את צריכה לראות איך כל שאר בני ובנות גילך עושים אותו ולראות איך מעגל האנשים שיש לך איתם משהו במשותף הולך ומצטמצם? לא קשה לך להרגיש לבד בעולם?
אז אלו הנושאים הקבועים, והם נושאים לא נעימים כי הם לא נושאים כיפיים ועליזים וורודים כמו הלייאאוט של הבלוג הזה, וזה מדכא, ואנשים לא רוצים להיות בדיכאון, יש להם מספיק דברים מדכאים בחיים שלהם, ולקרוא בלוג אמור להיות סוג של בידור, ואני כבר לא יכולה לספק את זה יותר.
הדבר היחיד שעוד נשאר לי לכתוב עליו חוץ מהנושאים שציינתי למעלה, זה סוג של פוסט פרידה כזה, "פוסט חלומות", או "שאיפות" או לא יודעת מה,
והפוסט שכתבתי עליו לפני כמה פוסטים, זה שאין לי אומץ לכתוב כי יהיו לו השלכות.
אז או שאני אכתוב את שניהם,
או אף אחד מהם,
או רק אחד מהם.
ואם לא יהיה ביקוש לשטויות הרגילות שלי, נגיד יפה שלום, אני הייתי אני ואתם הייתם אתם, וכיבוי אורות.
so much for לתחזק את הבלוג..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הפולניה