פולניות נהנות פחות

talk about מכה מתחת לחגורה.

כי אם כבר תכונה חיובית אחת שתמיד חשבתי שיש לי, זה חוש הומור. תמיד אני עונה בציניות, משתמשת במשחקי מילים, לא מפחדת מבדיחות גסות ושחורות, ובאופן כללי די חומדת לצון. לי אין חוש הומור? אתם ודאי לא מכירים אותי.

אבל הם כן מכירים אותי

וגם אני מכירה את עצמי

והעובדה שאומרים עליי דבר כזה, שאין לי ספק שלפני 10 שנים אף אחד בכלל לא היה מעלה בדעתו לחשוב, כל שכן, להגיד, מוכיחה לי שוב את הבלתי נמנע- שאני מזדקנת.

תשמעו קטע.

עד לפני כמה שנים הייתי נורא מבוהלת. אם מישהו היה עוקץ אותי, גם אם היה לי ברור שלא מדובר בסתם בדיחה אלא באמת בניסיון להעליב, הייתי מגחכת ומעמידה פנים שאני חושבת שזו בדיחה, רק כדי שאני לא אצטרך להיכנס איתו לעימות. אנשים היו בטוחים שהם טסים להם מעל הראש שלי ושאין לי מושג, ואני הבנתי כל מילה, והן כאבו לי, אבל ידעתי שאם אני אפתח את הפה יהיה יותר גרוע, אז העדפתי לשתוק, לספוג, ולא לעשות עניין.

לפני כמה שנים, במסגרת תהליך שיפוץ אישיותי מאסיבי, החלטתי שעד כאן. מספיק להיות סמרטוט רצפה. אם מישהו זורק לי איזו הערה, כדאי לו שיצפה פגיעה. אני לא שותקת יותר. 

הכל נשמע טוב ויפה, בגיל 20 ומשהו החליטה נטע לגדל שק אשכים, למה לא, אני אומרת. אממה,  שלקחתי את כל עניין ה"לא פרייארית" הזה טיפהל'ה רחוק מדי. עכשיו, גם על אלו שסתם מתלוצצים ברוח טובה אני יוצאת על 180. אף אחד כבר לא חסין. 

זה לא טוב. אנשים פוחדים לדבר איתי. פתאום מי שמבוהל מעימותים אלו הם. וגם אם הם לא פוחדים, הם פשוט הלבישו עליי איזו סטיגמה- "ההיא שלא מבינה בדיחות", ואודרוב- אני מחוץ לקבוצות הוואטסאפ, מחוץ לארוחות הצהריים המשותפות, מחוץ לדיון החברתי הכולל. סליחה, בעצם בדיון אני כן נוכחת- לא פיזית, אמנם, אבל ברוחי אני טוטאלי שם, שמי נישא על דל שפתיו של כל משתתף בשיחה, כי אם לא היו מספיק סיבות לכך שאני אאוטסיידרית ומוזרה, עכשיו גם התווסף לו הקטע של הלא זורמת. כמובן שההבנה שמרכלים עליי מאחורי הגב עוד יותר מלבה את האש וגורמת לי לא לבטוח באף עקיצה תמימה, וזה פשוט מעין מעגל קסמים שכזה שמתדלק את עצמו.

"מה הבעיה?" ודאי תאמרו, "תעשי יו טרן ותחזרי להיות החננה טובת הלב שצוחקת קצת וסותמת הרבה", מה קוראים אותה "יפה ושתוקה" למי שזוכר.

אז זהו, שזו כבר לא ממש אופציה. אני באמת מאמינה שכשמגיעים לגיל מסויים, כבר אי אפשר לחזור לאחור. you can't teach an old dog new tricks. מעבר לזה, אני לא באמת רוצה לשתוק. לא רוצה שידרכו עליי. אבל אני גם לא ממש יודעת איך למצוא את שביל הזהב. 

אתמול היה פיצוץ.

משהו בעבודה עם מישהו שכבר תקופה שאני יודעת שהוא מדבר עלי, שהגיע לשיא בניסיון שלו להסית מישהו אחר נגדי ו"לדפוק" אותי מבחינה מקצועית, תוך ניצול העובדה שהמנהלת הישירה שלי לא הייתה אתמול, 1 בספטמבר ושיט. לרגע שכחתי שאני בכלל פולניה קרת דם מוורשה, ועלו לי כל הטורים שבכלל לא ידעתי שיש לי, ואמנם על הבחור(ים) לא יצאתי, אבל בואו נאמר שאת הפאדיחה שלי עשיתי. מנהל התחום הקודם שלי, ומנהל המחלקה, שניהם שמעו והזדעזעו, מיהרו להשטנקר למנהלת העקיפה שלי, שזימנה אותי לשיחה בהולה. 

מפה לשם, השורה התחתונה של כל הסיפור הזה היא, שממרחק הזמן (כולה כמה שעות עד שחזרתי הביתה, ואז עוד כמה שעות עד שהגיע היום) פתאום הבנתי שיש מצב שקצת הגזמתי בתגובה שלי. כלומר, זה טוב שלא שתקתי, זה טוב שעניתי, וזה גם טוב שסיפרתי למנהלת (למרות שלא בטוח כמה כבר היא תעשה עם זה), אבל אולי היה מקום לקצת קלילות בין כל התוהו ובוהו שהלך שם. כשבאתי היום לעבודה, דווקא במצב רוח טוב אחרי ערב של תמיכה נפשית מהחבר שלי, המנהלת הישירה הייתה, ושאלתי אותה אם היא שמעה על מה שקרה אתמול. היא אמנם הצדיקה אותי, אבל טענה שבעצם שני הבחורים שבגללם התחיל כל הסיפור, רק התלוצצו, וזה קצת יצא מכלל שליטה.

מלמלתי בחיוך משהו על כך שהם כבר למדו שלא לצחוק איתי, ומייד החיוך נעלם. זהו? לזה הגעתי? כבר אי אפשר לצחוק איתי יותר? אמנם אני לא באמת חושבת שהיה במקרה הזה רק צחוק, אבל אולי תוספת הצחוק, שמהצד שלהם כנראה רק ניסתה להקליל את הסיטואציה, רק עצבנה אותי יותר, כאילו הם מוסיפים חטא על פשע.

וחשבתי לעצמי.

שאולי הבעיה היא בכלל בי.

ודי להאשים את כל העולם.

אולי אני באמת כבדה. ולא רק מבחינה פיזיולוגית.

אולי אני לוקחת קשה מדי. אולי אני פרנואידית, ובטוחה תמיד שכל העולם נגדי, עד שזה מעוות את כל כושר השיפוט שלי, ובמקום לשדר ביטחון, אני רק מדגישה כמה שאני חסרת ביטחון.

אני לא יודעת אם אני בכלל מסוגלת להשתנות.

וגם אם יש סיכוי שכן, אין לי ספק שזה לא יכול לקרות בזמן שאני בתוך המסגרת הזאת. אני צריכה לצאת החוצה, להרחיק את עצמי מכל הגורמים שמהווים טריגרים להתנהגות שלי, ולעבוד על עצמי מבחוץ. אבל אני לא רואה מצב שבו זה קורה.

וזה עוד משהו.

אומרים (או חושבים) עליי שאני גם דיכאונית. אתם כבר בטח שמתם לב לזה בעצמכם. זה לחלוטין נכון. ולדעתי זה המנוע שמסובב את הכל. השקפת העולם הכללית שלי היא מאוד קודרת, ואני לא יכולה שלא לתת לזה לבוא לידי ביטוי באינטרקאציות היום יומיות שלי. ואת זה, אגב, אין לי שום כוונה לשנות בעצמי מסיבות שאולי יום אחד אני אחלוק אתכם.

אבל כן מפריע לי שחושבים שאין לי חוש הומור. כל פעם שמישהו אומר לי דבר כזה, אני מאלצת את עצמי לצחוק ואומרת שיש לי הרבה חוש הומור, ושהוא לא מכיר אותי, והוא לא יודע איזו ליצית מטורפת אני בחיים האמיתיים.

אבל מה זה החיים האמיתיים?

ואיך אפשר להיות ליצית כשאת אדם דיכאוני?

כל זאת ועוד.