לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

פולניות נהנות פחות


לא הכל ורוד.

Avatarכינוי:  הפולניה

בת: 39

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2015

יום בחיי.


אז זוכרים את הפוסט הקודם, עם כל אווירת הפיל גוד והפאן לי פאן לי? כן, כמו שהתרעתי, התקופה הזאת כבר מאחורינו. וולקאם בק, חרא, האמת שלא התגעגעתי. תראו, אני כבר למודת ניסיון, אז אני לא מופתעת. החיים (אגב, אני גורסת שלא רק שלי, אבל לצורך ההמנעות מוויכוחים מיותרים, בואו נגיד שרק שלי כרגע) רצופים באסות וקשיים, כשפה ושם יש איזה הפוגה ורבע, ונורא צריך להיזהר שלא להתבלבל ולחשוב שהופה, הנה משתנים לי החיים מקצה לקצה, זו הרי סך הכל עוד דרך סאדיסטית של היקום לגרום לנו (לי) לדחות את הקץ בעוד איזה יום-יומיים. 

ואחרי הברבור המיותר שכל תפקידו היה להגיד I told you so, אני אגיע לעניין.

האמת שזה התחיל לפני שבועיים. ביום ראשון הלכתי עם מישהי מהעבודה לספר שלה שיעשה לי קאמבק לפוני צד שהיה לי (זה לא כזה מעניין, אם ממש בא לכם לדעת- לא יצא להיט, אבל גם לא אסון סביבתי קטסטרופלי, אני פשוט זקנה אז כבר שום דבר לא ממש נראה עליי טוב ), ויום למחרת הגעתי לעבודה ל-unveiling, קיבלתי את שפע המחמאות המזוייפות, ובבוא הפסקת הצהריים עלינו לטובה, יצאתי מהבניין לעבר חדר האוכל. סתם רקע כללי- בעבודה שלי יש שני חדרי אוכל- חלבי ובשרי, ומאז שאני בדיאטה, אני לוקחת מהחלבי סלט בהרכבה. נכון שמרתק? מכיוון שכל אחד מהאנשים שאני אוכלת איתם נוהג לקחת אוכל מחדר אוכל אחר, אנחנו נוהגים לקחת את האוכל בטייק אווי ולאכול אותו בקפיטריה בבניין. אין ספק שחיי ססגוניים לאין שיעור. הסיבה שאני מספרת לכם את זה, זה כי לאחר שיצאתי מחדר האוכל החלבי עם שקית הטייק אווי שלי באמתחתי, ועמדתי להיכנס שוב לבניין המשרדים שלי, עצר אותי איזה בחור בכניסה לבניין. 
"סליחה, את מכירה את האזור?"
הסתובבתי. בחור גבוה וממושקף, נראה לא מזיק, כנראה מנסה להגיע לאיזה מקום באזור.
"בערך," אמרתי, "לאן אתה צריך?"
הבחור רק הביט בי והשתהה. נראה שהוא חושב מה הדבר הבא שהוא הולך להגיד. משקלט שאין לו ממש איך להמשיך את הכיוון של השאלה הקודמת שלו, יצא המרצע מהשק.
"אני יכול לשאול אותך משהו לא קשור?" 
נאנחתי. here we go. נו, מה אומר ומה אגיד, אני מניחה שאני צריכה להרגיש מוחמאת, כבר שנים שלא התחילו איתי. אני יכולה לשקר לעצמי ולהגיד שכנראה כתוב לי על המצח שיש לי חבר, אבל אני יודעת שזו לא הסיבה. והנה בא הבחור הזה, ובאמצע החיים, בפאקינג הפסקת צהריים הקורפורייטית שלי, מנסה את מזלו.
"את פשוט ממש יפה, ו.." מסכן. רחמנות. גם הבחירה להגיד שאני 'ממש יפה' ב-13:30 בצהריים עם בגדי השיממון שאני לובשת לעבודה ועם תספורת חדשה שעוד לא הספקתי להתרגל אליה, גרמו לי לתמוה. החלטתי למהר ולקטוע את העניין באיבו.
"תודה," חייכתי בנימוס, "אבל יש לי חבר".
הבחור נראה מבולבל. הוא גמגם איזה משהו לא ברור, אני הנהנתי שוב בנימוס, ומיהרתי אל תוך הבניין.
כשהתיישבתי לשולחן בקפיטריה עם שאר האנשים מהצוות שלי, עשיתי את הטעות וסיפרתי להם על החוויה המוזרה שקרתה לי עכשיו. "כנראה שהפוני מתחיל לעבוד," גיחכתי. כמובן שאחד האנשים שאני לא סובלת (ואל תדאגו לו, הוא לא סובל אותי בחזרה), מיהר לחרבן לי על השניונת סיפוק עצמי, צחק, ואמר, "זה נשמע לי כמו התחלה של פיגוע".

וואלה.



סיפורנו ממשיך ביום שלישי בשבוע שעבר. בעודי בעבודה, כבר התחלתי להרגיש את גרוני ניחר, ובכלל, שאני לא מאה. זה לא שינה לי כהוא זה. אני באותו יום כבר קבעתי עם עצמי (ועם המאמנת שלי, שתכף נגיע אליה) שאני מגיעה לשיעור הספינינג הראשון בחיי. כן, שמעתי את סיפורי האימה- שזה קשה בטירוף, שלא נושמים, שמקבלים 20% נכות על כל פלג הגוף התחתון אחרי השיעור- וגם אזהרות ועצות קיבלתי בהתאם- אל תעשי מה שהמדריכה אומרת, תעבדי בקצב שלך, אל תשני דרגות התנגדות ותנוחות, ממש טיפים איך להיות התלמידה הבעייתית, תחום שקצת חדש לי. כל ההפחדות למיניהן ובריאותי הרופפת לא שינו- אני החלטתי שאת הדיאטה הזו אני עושה כמו שצריך, שזה אומר להגיע 3 פעמים בשבוע לחדר הכושר, כשלפחות אחת מהפעמים תתרכז באימון אירובי נטו, ולא לוותר לעצמי בעניין הזה, כמובן, בתוספת תזונה נכונה וכל השיט. קראתי איפה שהוא על איך לדעת אם כדאי ללכת להתאמן כשחולים, והיה כתוב שם שכל עוד החולי הוא באזור הראש- משמע, כאב ראש, כאב גרון, נזלת (אבל ללא חום)- מותר ללכת, וכשמדובר בכאבים מתחת לראש- היינו כאבי בטן וכו'- אז לא. די פשטני, אבל זרמתי עם זה.
לפני שאני אגיע להמשך של אותו יום, אני רוצה לעשות הפוגה קצרה ולספר לכם על המאמנת האישית שלי, שזו אנקדוטה בפני עצמה.
כן, כי כשחידשתי את המנוי השנה והפכתי אותו לראשונה מאז שאני מנויה בחדר הכושר הזה למנוי שכולל את כל השבוע (לפני כן הוא היה רק מנוי אמצע שבוע מסיבות טכניות), לא בדיוק תכננתי לקחת אימונים אישיים. כשנרשמתי לחדר הכושר הזה לראשונה לפני כ-4 שנים, הייתי בהייפ מטורף ומייד לקחתי לי מאמנת אישית, שהייתה תותחית וקרעה לי את הצורה כיאה לכל מי שהתחנך במשטר הנאצי, הכל היה טוב, ירדתי קצת במשקל, אבל כשהסתיים המנוי, החלטתי שאת החידוש שלו אני כבר רוצה לעשות לבד. הרגשתי שהבנתי את המסר, גיליתי על עצמי שאני מסוגלת להגיע ליכולות יותר גבוהות, סבבה, הכל טוב, אני איישם את זה לבדי.
וכך היה בשנתיים שחלפו. לפני כמה שבועות, בעודי מתאמנת על אחד המכשירים, ניגשה אליי מאמנת אחת, שזיהיתי, בעקבות פניות שלה אליי בעבר כדי להציע לי טיפים לאופן שבו אני מתאמנת על מכשירים שונים, והציעה לי טיפ גם לגבי המכשיר הנוכחי שעליו התאמנתי. זיהיתי אותה כי כשבוע לפני כן נכנסתי לעמוד הפייסבוק של חדר הכושר שלי, והיה שם פוסט עליה, ועל איך שהיא ירדה המון במשקל ועכשיו היא מאמנת ועוזרת למתאמנים שלה להגיע לאותם הישגים. אחרי שהיא תיקנה את השימוש שלי במכשיר, היא חזרה למתאמן שלה, אבל שמתי לב שהיא ממשיכה להסתכל עליי מרחוק. כשעברתי למכשיר אחר, היא ניגשה אליי שוב, והפעם שאלה אותי אם חשבתי לקחת אימונים אישיים. לא באו לי טוב ההצקות המכירתיות האלו. אימונים אישיים זה יקר, ואני רק עכשיו חידשתי לראשונה את המנוי למנוי אמצע שבוע, ורציתי להתרגל אליו, במסגרת תוכנית האימונים שלי. אז ניסיתי בנימוס להבהיר לה שאני לא מעוניינת. סיפרתי לה שפעם הייתה לי מאמנת אישית, שהכל היה טוב ויפה, אבל עכשיו בא לי להמשיך לבד. היא לא ירדה ממני. אמרה שהיא רואה איך אני מתאמנת, ושיש לי פוטנציאל לעשות דברים יותר קשים ממה שאני עושה, ושאם אני אקח אימונים אישיים יראו לי איך לעבוד נכון והתוצאות יהיו בהתאם. המשכתי להסביר לה שאני לא מעוניינת, אבל תודה, היא המשיכה לא לרדת ממני, אז אמרתי שאני אחשוב על זה, וסוף סוף נראה שנפטרתי ממנה.
היא חזרה למתאמן שלה, אני המשכתי להתאמן, והכל חזר להרגלו.
ואז, בסוף האימון, כשהייתי על ההליכון, היא תפסה אותי. לא היה לי לאן להימלט. ההליכון הזה לא מוביל לשום מקום! 
"נו, חשבת על האימונים האישיים?" היא חייכה אליי חיוך רחב. וואו, יש אנשים שלא מבינים את הרמז.
"כן, אני אחשוב על זה, אני עוד לא יודעת.."
"באמת כדאי לך, אני אומרת לך מניסיון," ומייד היא שלפה את הפלאפון שלה והראתה לי את אותו פוסט מדובר.
כמובן שנאלצתי להעמיד פנים שלא ראיתי אותו מימיי.
"מה? זאת את? וואו! אני בשוק! איך עשית את זה? איזו השראה!" ודומיהם נפלטו ממני ללא משים, ובלי להבין שאני רק כורה לעצמי בור עמוק יותר. אחרי שהיא המשיכה להסביר על היתרונות של אימון אישי, היא החליטה לפנות לאסטרטגיה שונה.
"איך את עם תזונה?" היא שאלה, ומייד הוסיפה, "נגיד, עם קינוחים, כשאני והבת זוג שלי יוצאות, אנחנו תמיד מתחלקות בקינוח".
אה, בום? כאילו, זה בנוהל שלה לזרוק על אנשים זרים לחלוטין את הפצצה הזאת? ואם אני נורא נורא הומופובית (כמובן שאני לא)? אולי אני דוסע? לא יודעת, זה היה קצת שוק בשבילי שהיא דיברה על זה בכזו חופשיות בלי להכיר אותי בכלל.
אני מניחה שהאסטרטגיה הזאת, שאני בוחרת לקרוא לה "אסטרטגיית הבאדיס", די עבדה. פתאום היא המשיכה לדבר איתי בקטע חברי- בת כמה את, איפה את גרה, במה את עובדת- מכאן ועד "מה פרטי כרטיס האשראי שלך כדי שאני אחייב אותך על אימונים אישיים" הדרך הייתה קצרה. גם תוך כדי עבר מאמן חמוד שעשה לי את תוכנית האימונים הקודמת שלי, ואחרי ששתינו התעלפנו עליו והוא ברח כל עוד נפשו בו, היא מיהרה לומר לי ש"היא כבר שנים מנסה לשכנע אותו שיהיה תורם הזרע שלה".
אוקי! מה קורה וזה? לפני חצי שעה לא הכרתי אותך בכלל! 
אבל אין מה לאמור, זה עבד. כמה דקות אחרי זה מצאתי את עצמי איתה במשרדים של חדר הכושר, חותמת על איזה מסמך שמאשר לחייב אותי בכמה מאות שקלים, כשאני מרגישה מטושטשת כמו אחרי אונס עם רוהיפנול, וברקע קולטת אותה בחצי אוזן מתחילה עם המזכירה באיומים ש"היא עוד תעביר אותה צד". מה שנקרא- באשר נפתחנו- נפתחנו.
יצאתי משם מבולבלת, וכשהגעתי הבייתה סיפרתי את הסיפור לחבר שלי. כמובן שעד לנקודה שהיא סיפרה לי שהיא לסבית, הוא דבק בסברה שהיא פשוט אשת מכירות ממולחת, אבל ברגע שהמילה "בת זוג" נפלטה מפי, כל הפנטזיות גירל-און-גירל בירכתי ראשו עברו לקדמת הבמה, והוא החליט- תקלטו את זה- שהיא נדלקה עליי. כן, ושהיא התחילה איתי, ובגלל זה היא לא ירדה ממני עד שהסכמתי לאימונים אישיים. לכל הפחות, זה, בשילוב עם המכירות.
בינתיים היו לי שני אימונים איתה, ומחר עוד אחד, והאמת שהיא ממש חמודה. מה שכן, היא מתכתבת איתי בוואטסאפ, ושבוע שעבר הייתה לה איזו יציאה לא קשורה לכלום שאני "ממש מותק וכיף שנפגשנו ככה לייד המכשיר של המקבילים". just saying.

נחזור ליום שלישי שעבר. אז סיפרתי לאותה מאמנת, באימון האחרון שלנו לפני יום שלישי, שאני מתכוונת להגיע ביום שלישי לשיעור ספינינג, והיא הבטיחה לי, בלי שבכלל חשבתי בכיוון, שהיא תביא לי מושב מרופד לכיסא של אופני הספינינג שאמא שלה מכינה, כי הכיסא שלהם ממש לא נוח. 
יצאתי מהעבודה ביום שלישי, ומכיוון ששיעור הספינינג היה ב-19:00, ויצאתי מהעבודה בסביבות 17:00, החלטתי לעבור קודם בבית של אמא שלי לחצי שעה, ולצאת משם לכפר סבא כדי שלא אגיע מוקדם מדי לשיעור. תחנת האוטובוס לבית של אמא שלי נמצאת מול העבודה שלי, והתחנה לכפר סבא נמצא מרחק הליכה של כ-10 דקות משם. עמדתי לחצות את הכביש לכיוון התחנה שמול העבודה שלי, כשלפתע שמעתי קול מוכר.
"סליחה?"
הסתובבתי. זה היה הוא. גבוה, עם משקפיים, ומבט מבולבל. לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא לא זוכר שהוא כבר התחיל איתי? הוא הביט בי במשך כמה שניות בלי לומר שום דבר, ואז פתאום התחרט, אמר "לא משנה," והלך משם.
נותרתי מבולבלת, אבל לא היה לי זמן להתעכב על זה, כי מיהרתי להגיע אל אמא שלי. חציתי את הכביש וחיכיתי בתחנה דקות ארוכות, אבל האוטובוס לא הגיע, אז בסופו של דבר החלטתי לוותר על הביקור אצל אמא, ולנסוע ישר לחדר הכושר בכפר סבא. 
חציתי שוב את הכביש והתקדמתי לכיוון התחנה הרחוקה של האוטובוס לכיוון כפר סבא. בינתיים התקשרתי לאמא שלי, כדי לעדכן אותה שבסוף אני לא אגיע. היא ענתה לי בקוצר רוח, שלמי שמכיר את אמא שלי, זה מצב הצבירה השגרתי שלה, אבל הפעם הסיבה הייתה שונה. היא סיפרה לי שסבתא שלי נמצאת בבית חולים. היא לא יכלה לדבר הרבה כי הייתה צריכה להתקשר לדודה שלי כדי לקבל פרטים, והיא מיהרה לנתק את השיחה.
המשכתי ללכת לכיוון התחנה, תוהה אם לנסוע כבר הביתה וזהו, אבל החלטתי לא לוותר לעצמי על יום אימון. למען הפרוטוקול אני אציין, שסבתא שלי חולה. ואני לא יכולה להרחיב על זה כרגע.
הגעתי לתחנה, נעמדתי, הוצאתי את הפלאפון שלי מהתיק והתחלתי להתעסק איתו. ואז זה קרה.
בלי להבין מאיפה, ואיך, הרגשתי חפץ כבד מוטח בי בחוזקה. כשיצאתי מההלם, הבנתי שנזרק עליי עציץ. כן. עציץ. עם פרח בתוכו, כמה רומנטי. לא הספקתי לעכל את הסיטואציה, כשלפתע חלף מילימטר ממני בחור בריצת אמוק, וכמה שניות אחריו הגיחו כמה גברים שרדפו אחריו במהירות, וצרחו קללות. למזלי, העציץ פגע בתיק חדר הכושר הענקי שלי, ופחות בי, אחרת יש מצב שהייתה נשברת לי הרגל. כל מני נשים דתיות שעמדו בתחנה ניגשו אליי מבוהלות והתחילו לשאול אותי אם אני בסדר ואם נפגעתי, ואני ניסיתי להבין מה לעזאזל קרה כאן. הגעתי למסקנה שכנראה הבחור הראשון שרץ גנב את העציץ מחנות הפרחים הקרובה, וכשהמוכרים גילו את זה והתחילו לרדוף אחריו, הוא ניסה להיפטר ממנו בכך שהוא זרק אותו עליי. כמובן שבשניות הראשונות המסקנה הזאת לא הייתה לי כל כך ברורה, כי בימים טרופים אלו, כשאתה מקבל מכה חזקה, ורואה פתאום אדם בורח, וכמה אנשים רודפים אחריו, בוא נגיד שאתה מחפש באיזה איבר בגוף תקועה לך הסכין.
בעודי מנסה להתאושש מהאירוע המוזר הזה, שמעתי שוב קול-
"את בסדר?"
לא, לא שוב.
כשעיניי פגשו שוב את העיניים המבולבלות האלו מאחורי עדשות המשקפיים, כבר הייתי מבוהלת. 
"כן, אני בסדר, תודה," אמרתי בקוצר רוח. הפעם לא הייתי מוכנה להיות נחמדה.
"את יודעת מה קרה?" הוא שאל.
"אני מניחה שהוא גנב עציץ מחנות הפרחים וניסה להיפטר ממנו, אז הוא זרק אותי עליי".
"מה?" הבחור נראה אפילו יותר מבולבל, "איזה עציץ?"
מה? מה זאת אומרת איזה עציץ? למה הוא שואל אותי אם אני בסדר אם הוא לא ראה שפגע בי עציץ? היה לי די ברור שמשהו מוזר בבחור הזה, ושהוא פשוט מחפש תירוצים כדי לדבר איתי מסיבה לא ברורה. זה הלחיץ אותי. פתאום קלטתי, שהוא כנראה עקב אחריי ממקום העבודה שלי ועד לתחנה הזו, שכאמור, היא במרחק הליכה של 10 דקות משם. חזרתי להתעסק עם הפלאפון שלי ומיהרתי לנסח הודעת וואטסאפ מבוהלת לחבר שלי, שכמובן לא היה זמין. בכל זאת המשכתי להתעסק עם הפלאפון כדי להתעלם מהבחור ולהבהיר לו שאני לא מעוניינת להמשיך איתו את השיחה יותר. כמובן שזה לא עבד.
"אה, אז את לא רוצה לשמוע מה קרה?" הוא נשמע קצת עצבני.
הבטתי בו בחשש. "אוקי, מה קרה?"
הוא שוב הביט בי במבט חלול ומבולבל, מנסה לחשוב מה להגיד. ושוב, בהיעדר שום תשובה רלוונטית, הוא חזר לתכלס,
"אני יכול לשאול אותך שאלה לא קשורה?"
מעניין מה זה יכול להיות.
"אני יכול להכיר לך את עצמי?"
ברגעים כאלו אני מתחרטת שהחלטתי להפסיק ללכת לשיעורי קיקבוקס.
"יש לי חבר," אמרתי, הכי קר, הכי חותך, הכי חסר רחמים. הבחור הלחיץ אותי, ולא הבנתי מאיפה הקיבעון שלו עליי. רק רציתי שיילך.
הוא נראה מופתע, אבל עדיין לא הלך. הוא עמד שם, ממלמל משהו לעצמו, ובין לבין הצלחתי לקלוט שהוא אמר "אז מה, גם לי.."
מה??
שלחתי לחבר שלי עוד עשר הודעות, אבל הבחור וורקוהוליק, ואין להפריע את עבודתו בדברים שוליים כמו קריאות מצוקה מהחברה. לא הזזתי את הראש שלי מהפלאפון, חוששת שכל הסבת מבט לכיוון הבחור עלולה לרמוז לו באיזה שהוא אופן שאני מעוניינת בהמשך השיחה איתו, אבל אחרי דקה החלטתי שאני חייבת לראות אם הוא עדיין בסביבה. כשהרמתי את הראש, גיליתי שהוא נעלם. זה עדיין לא הרגיע אותי, ועד שהגיע האוטובוס לא הייתי שקטה.

הגעתי לחדר הכושר, והחלטתי לשים את שלל החוויות ההזויות של היום הזה מאחורי, ולהתרכז בלשרוף שומנים. פגשתי את המאמנת שלי לייד המלתחות, והיא מיהרה לעזוב את המתאמנת שלה (למרות שממש לא רציתי שהיא תעשה את זה), והלכה להביא את המושב המרופד שהיא הבטיחה לי, ואף להיכנס ביחד איתי אל חדר הספינינג ולהרכיב אותו על כיסא האופניים שלי. המדריכה של השיעור לא הייתה שם עדיין, והמאמנת שלי יצאה. לאחר מכן הגיעה המדריכה, שאלה מי חדש בשיעור, וניגשה אליי ואל שתי הבחורות החדשות האחרות כדי לכוון לנו את המושבים ולהסביר לנו על התנוחות השונות. כשהיא הגיעה אליי, היא הזדעזעה לראות את הכרית האורטופדית שמחוברת למושב שלי. 
"לא, אין דבר כזה, את לא מתאמנת עם הדבר הזה בשיעור שלי," היא כמעט צעקה עליי.
הסברתי לה שהמאמנת שלי נתנה לי את זה, שהיא אומרת שאמא שלה מתאמנת עם זה, שזה כדי שהמושב יהיה יותר נוח.
"לא באנו לפה כדי שיהיה נוח!" היא אמרה בכעס, "המאמנת שלך היא לא מדריכת שיעור ספינינג. אני לא מוכנה שתתאמני עם זה".
היא נזפה בי מול כל המתאמנות האחרות, וראיתי שגם הן היו נבוכות בשבילי. לא הבנתי למה זה היה הכרחי. שתפתור את זה עם המאמנת שלי. למה אני צריכה לחטוף על הראש? אני לא ביקשתי את המושב הזה בכלל. ולמה לא להקל קצת אם אפשר? זה לא ימנע ממני להתאמן באותה עצימות שבה הייתי מתאמנת בלי זה. 
אבל התאמנתי בלי המושב. וזה היה סיוט. בשלב מאוד מוקדם הבנתי שאני לא מסוגלת להמשיך. מעבר לזה, כשהמדריכה ביקשה שאני אדגים את התנוחות לפני תחילת השיעור, אני לא הצמדתי את הפדל לרגל שלי כי לא חשבתי שהשיעור התחיל עדיין, ותוך כדי הדיווש, הרגל שלי עפה מהפדל, וכתוצאה מהתנופה הכתף שלי התעקמה לאחור. אז עכשיו היו לי כתף כואבת ותחת כואב, ונקלעתי למצב דמוי בחירתה של סופי, כשהשענות קדימה על ההגה, כמו שאמורים לעשות, הפעילה לחץ והכאיבה לי מאוד בכתף, והשענות לאחור וישיבה על המושב, לחוצה לי בדיוק בפיקה של עצם האגן. זה היה לוז-לוז סיטואיישן, ואפילו מצאתי את עצמי מהרהרת בכך שעדיף כבר זיון בתחת- אבל לא באמת. סתם, אין לי מושג. בתחום הזה אני עדיין בתולה. מי אמר TMI ולא קיבל?
הגעתי למסקנה שהמדריכה טעתה. אמנם לא הצלחתי לעשות את כל התנוחות וההתנגדויות בכל מקרה, אבל זה גם מה שהכינו אותי אליו בשיעור הראשון, אבל אין לי ספק, שאם היא הייתה נותנת לי להשתמש במושב המרופד, הייתי מצליחה לפחות לדווש בישיבה את כל הספרינטים ללא הפסקה, ולא להאט, ולהרגיש שאשכרה עשיתי משהו. 
יצאתי מהשיעור, וניגשתי למאמנת שלי כדי להחזיר לה את המושב המרופד- וגם כדי ללכלך קצת. מה לעשות, אני בחורה.
סיפרתי לה על איך המדריכה ייבשה אותי מול כולם ולא נתנה לי להשתמש במושב. המאמנת הייתה בשוק, אבל השתדלה להיות דיפלומטית, ואמרה שזה אמנם מפתיע אותה, אבל זה השיעור של המדריכה אז אם זה מה שהיא מבקשת, צריך לכבד אותה. ואז הגיעה המדריכה ונזפה במאמנת שלי ששלחה אותי לשיעור עם המושב הזה. הרגשתי שהמאמנת המסכנה די נתקעה בין הפטיש לסדן, ואחרי שהמדריכה הלכה, דאגתי להבהיר לה שאני דווקא חושבת שהיא צדקה, ושאם הייתי משתמשת במושב, האימון שלי היה יותר אפקטיבי. היא ניסתה לתת לי טיפים איך לגרום למושב להכאיב לי פחות, ואמרה שעם הזמן מתרגלים לזה, אבל אני כבר החלטתי שלספינינג אני לא חוזרת. לפחות תקופה.
למחרת התחת שלי המשיך לצעוק הצילו, ואני שקלתי לפרסם מודעה ב"יד 2" שלשונה: "ממלכתי בעבור כרית דונאט". אין לי מושג איך אנשים מתרגלים לזה.


הסיפור היה אמור להסתיים כאן.

הגרון הניחר שנתן את אותותיו ביום שלישי, התפתח לצינון של ממש ביום רביעי, שבו נשארתי בבית, וגם לא הלכתי לשיעור אירובי מדרגה שנורא רציתי ללכת אליו. ביום חמישי היה לנו טיול דרך העבודה, והחלטתי ללכת על אף מדגרת החיידקים שהפכתי להיות, החלטה לא ממש נבונה בדיעבד, כי רק סבלתי שם ממגוון סיבות. לא ניכנס לזה.
לאחר שירדתי מאוטובוס ההסעות באותו ערב, חולנית וכעוסה, עשיתי את דרכי אל עבר תחנת האוטובוס לכפר סבא. האוטובוס הגיע, ואנשים נעמדו בתור והתחילו לעלות אליו. כשהגיע התור שלי לעלות, ראיתי בזווית העין גוף של בחור שעמד ליידי, ופיניתי לו את הדלת כדי שיעלה לפניי. כשהרמתי את הראש, ראיתי את העיניים שלו מביטות בי במבט חודר דרך המשקפיים.

נכתב על ידי הפולניה , 1/11/2015 16:26  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הפולניה ב-3/11/2015 07:29




43,518
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להפולניה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הפולניה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)