פולניות נהנות פחות

וזה לא שאין לי אומץ. זה שהכל התקדם בקצב כל כך מהיר מאז

שזה כבר לא רלוונטי.

ובכל זאת.

מן הראוי שאסביר על מה ולמה.

אז הבחור החדש. ההוא שתיארתי כנושכני, בז לקונפורמיזם, brutally honest- סוג של באד גאי. ממתי אני אוהבת באד גייס? כנראה ממתי שהתחלתי לאהוב סטלנים. כבר בפרופיל שלו הוא היה כנה- לא דחוף לו קשר רציני. לא שולל, אבל גם נוח לו בלבד. הוא ירד כל כך על טייפקסאטיות שכיחות באתרי הכרויות, מה שעוד יותר גרם לי לרצות להוכיח לו שאני לא כזאת. כשראיתי שהוא כתב הערה עוקצנית כנגד בחורות עם ציפורניים ארוכות, צחקתי צחוק גדול, ומיהרתי להגיב להודעה שהוא שלח אליי, תוך שאני מוסיפה- "יש רק בעיה אחת- יש לי ציפורניים ארוכות ובנויות, מיינד יו, כאחרונת הפרחות, אבל אני מבטיחה שאני לא פרחה". כבר בסיבה שבגללה הוא לא רצה מישהי עם ציפורניים ארוכות היה אפשר להבין לאיזה שדה מוקשים נכנסתי- כדי שלא אפצע אותו עת שאני חודרת עם אצבעותיי לרקטום שלו- ואני הבנתי- ונכנסתי.

ודווקא כל הענייני תחת האלו היו הטיפ אוף דה אייסברג. 

אז אני יושבת אצל חברה שלי, בידי הפלאפון, ועוברת יחד איתה על השאלות ששנינו ענינו עליהן באפליקציה- ותשובותיו עליהן. כשהיה כבר מובן עד כמה המרחק ביני לבינו בגזרת הקינק גדול (כפי שהוא ניסח בשבלב מאוחר יותר- "אני טינופת קינקית ואגרסיבית, ואת פרח מעט קינקי ועדין"), החלטתי לדחוף את הלימיט עוד קצת, ולענות על שאלות מסויימות שהוא ענה עליהן ואני טרם, כדי לראות את תשובותיו עליהן.

כך גיליתי שהבנאדם בקטע של גולדן שאוור

שהייתה לו התנסות עם גבר (והוא נהנה ממנה)

ושהוא לא שולל סקס עם קרובת משפחה.

וכל זה

עדיין

לא הרתיע אותי.

אז התכתבנו. קודם באפליקציה, אחר כך בוואטסאפ, וההתכתבויות היו כאלו טובות, שרציתי להשוויץ בהן פה כמו אמא אלהורית גאה. אממה- הן סבבו, רובן ככולן, סביב נושא אחד. ניחשתם נכונה- סקס.

טיזינג וטיזינג ועוד קצת טיזינג- והכל שנון, ומתוחכם, ומקורי ובהתאמה מנטלית- אבל עדיין, רק סקס.

חברה שלי אמרה לי שאני מטומטמת. שלא פלא שאחר כך גברים מצפים שאני אזדיין איתם בדייט הראשון.

והלא אני יודעת שאני מטומטמת. אבל ניסיתי להבין למה. כי פעם לא הייתי מטומטמת ככה. פעם, לא הייתה אופציה אחרת. "יותר טוב כלום מכמעט", אה? עדיף להישאר בתולה כל החיים מאשר לעבור גברים בלי למצוא אהבה. אז מה קרה לי פתאום?

אני ניתחתי את העניין הזה הרבה בתקופה האחרונה.

בהתחלה הייתה לי תיאוריה אחת-

נזכרתי באיזה סרטון שראיתי פעם עם האקס שלי בערוץ יוטיוב מדעי-פילוסופי שנהגנו לצפות בו. באותו סרטון, הביא המנחה משל, של ספינה, שפירקו אותה מחלקיה, והרכיבו ממנה ספינה חדשה, והשאלה היא- האם לאחר שפורקה, זו עדיין אותה ספינה שהייתה בהתחלה? והאם לאחר שהורכבה מחדש, האם היא עדיין נחשבת לאותה הספינה מהתחלה, או שהיא עברה איזה שינוי מהותי? הרי אלו אותם החלקים שהיו שם תמיד. אבל משהו שונה. אז הוא הסביר את הנמשל. האם אני, כיום, בגיל 33, זו אותה אני שהייתי בגיל 12? או בגיל 21? האם אני יכולה באמת להתייחס לשתי הישויות האלו כאותו אדם? גם פיזית זה לא נכון- נשירת שיער, תחלופת תאי עור וכו'- אבל גם מנטלית ונפשית. אנחנו לא נמצאים עם אותו סט ערכים, לא עם אותן דעות, ההומור שלנו משתנה, הלך הרוח, הדברים שחשובים לנו- ועם זאת, אנחנו מתעקשים על כך שאנחנו עדיין אנחנו. 

החזקתי בתיאוריה הזו זמן קצר. כן, זה נכון, אני לא מי שהייתי לפני כך וכך שנים ולא מי שאהיה בעוד כך וכך שנים. אבל משהו בבסיס מהווה את החוט המקשר בין הדמויות הלכאורה שונות האלו. אני עדיין אני, כי יש משהו בהוויה שלי שהוא רק שלי, והוא לא משתנה, ולא משנה כמה שאר הדברים בי ישתנו.

ואז הגעתי לתיאוריה, או ההבנה, שאני שלמה איתה עכשיו.

אני תמיד הייתי כזאת. תמיד הייתי בחורה מינית. תמיד. תמיד הייתה בי סקרנות. כשהייתי ילדה ועוד האמנתי באדושם, התפללתי פעם אחת שיגרום לכך שכשאגדל אני אהנה מיחסי מין. הבנזונה אף פעם לא אהב אותי. אז מה? איפה הייתי לפני יותר מעשר שנים? איפה המיניות הזו הייתה אז?

כאן נכנסת ההבנה שלי. אני לייט בלומרית. זה הכל. זאת כל הבעיה שלי. לא חשש. לא פריג'ידיות. לא פוריטניות יתר. פשוט בעיה של טיימינג.

הנשיקה הראשונה שלי הייתה בגיל 21, והחבר הראשון (והאחרון סו פאר) בגיל 23- והדברים האלו חרצו את דיני. "בתולה מזדקנת", כך תיארתי את עצמי. איזו בחורה שלא מעניין אותה סקס תציב בראש חוצות סטופר "עד שזה כבר ממש פתטי ממני להיות בתולה"? הרגשתי שאני מפספסת משהו. משהו שאני רוצה לדעת. לחקור. להבין. לא הייתי תמימה- התמימות נכפתה עליי. לא יודעת למה. הייתי מאשימה את התקופה הקצת פחות מתירנית אז, אבל זה בולשיט, כי עובדה שאנשים אחרים הזדיינו מגיל צעיר. לי פשוט לא היו הזדמנויות. זה מדהים אותי איך היום כל דייט שאני יוצאת אליו מוביל לסקס באווייס, אבל אז אפילו לא היה בטוח שהוא יסתיים בנשיקה! רציתי לראות בעצמי הבתולה הקדושה, שאם מישהו היה מנסה אז משהו, מייד הייתי עוצרת אותו, אבל, בינינו, אז הייתי אפילו פחות אסרטיבית ויותר חסרת ביטחון מהיום, והיום אני לא מסוגלת לעצור בגלל שלל בעיות אישיותיות שיש לי, אז איזה. נחסכה ממני חובת ההוכחה, כי אף אחד לא ניסה. ועכשיו- כולם חוגגים. ואני המארחת.

אז לא, זה לא שסט הערכים שלי השתנה. זה שאופק ההזדמנויות שלי נפתח. ועכשיו לאופי המיני המקורי והבסיסי שלי ניתנת הזדמנות לפרוץ החוצה.

ונחזור אל מר בחור.

התכתבנו שבוע. שיחות קולחות, שנונות, מצחיקות, מתחכמות, ונוטפות חרמנות. נתתי לו להגיד מה שבא לו, לאימתן של חברותיי, וזרמתי איתו. כל אותה העת קצת חששתי. ידעתי שיש לו פור מטורף עליי בכל מה שקשור לסקס, לא שזו כזו חוכמה גדולה כשמדובר בי, ושאני משדרת לו שאני down for whatever. ובכל זאת. משהו עשה לי את זה. 

מההתחלה הוא היה מסתורי. עד לרגע זה אני לא יודעת במה הוא עובד. באפליקציה לא הייתה לו תמונה והוא לא השתמש בשם שלו. כשביקשתי ממנו תמונה בפעם הראשונה הוא התחמק באיזו הקנטה על זה שהשטחיות שלי מגעילה אותו (אבל שיש לי אחלה גוף אז הוא סולח לי. סטגדיש). כשעברנו לוואטסאפ הוא כבר הואיל בטובו לומר לי מה שמו, וכשביקשתי ממנו שוב תמונה, קרה דבר מוזר.

הוא שלח, ועוד בטרם הספקתי להגיב, כתב "בלי נימוסין. כן-כן, לא-לא".

אז נכון, לא מדובר בבראד פיט וחבר מרעיו. הבחור קצת צ'אבי. אבל, הוא הזכיר לי קצת את האקס בתקופה השמנמנה שלו, ולי, פור וואנס, אין בעיה עם הלוק הזה. הפתיע אותי שאחרי כל האגרסיביות והדומיננטיות שכאילו משדרת גלונים של ביטחון עצמי, הוא פתאום בא ביציאה האומללה הזאת.

"תגיד לי, מה אתה דפוק?" כתבתי "הביטחון העצמי שלך ברצפה, אה? כדאי שתטפל בזה".

הוא מיהר להסביר, שעל אף שזו נראית בעיה של ביטחון עצמי, לא בכך מדובר. הוא שונא שאנשים מתחילים להסביר שהם לא בעניין, באמירות כמו "אתה ממש חמוד, אבל". הוא אמר שהיום, בכל עידן הדחיות והגוסטינג, מעצבן אותו שאנשים לא מדברים בצורה ישירה. 

ביום שלישי לפני שבועיים הוא רצה שניפגש. ולא סתם- בבוקר. "דייט בוקר זה ה-דבר," הוא הצהיר, "כל הילדים עושים את זה!"

"גם עבודה זה ה-דבר," עניתי, תוהה ביני לבין עצמי אם יש לו כזאת בכלל.

"אז בערב!" הציע. הבעיה היא שבאותו ערב כבר קבעתי אימון אישי עם המאמנת שלי. 

"מה עם שישי?" שאלתי. ואז.. התחילו ההתחמקויות. "שישי זה רחוק.. אני לא אוהב לקבוע תוכניות מראש.. אני לא יודע מה קורה איתי אז.. למה לא תבטלי את האימון פשוט?"

מכאן זה התגלגל לריבון קטן, כשאני ניסיתי בעדינות להבין מה, אם עדיין אין לו תוכניות לשישי, הבעיה שאנחנו נקבע, ואם הלו"ז-שישי שלו הוא קבוע (ארוחת שישי עם המשפחה ואז נרקוטיקה- שלאחריה, לטענתו, הוא לא כשיר לדייט), אז זה אומר שלא נוכל להיפגש באף שישי? והוא התעצבן קצת, אמר שהוא כבר ענה לי והוא לא מתכוון לחזור על עצמו שוב. הטון, על אף שמדובר בהודעה, היה תקיף, ואני נדהמתי קצת, לא הגבתי, ויצאתי ישר מהוואטסאפ. עברו כמה דקות, והוא התנצל. סורט אוף. "זה יצא קצת תקיף, אני פשוט שונא לחזור על עצמי". אמרתי שזה פחות הטון, אלא התוכן. הוא התעלם, והחליף נושא, שוב, להלצות מיניות. גלגלתי עיניים וזרמתי איתו. השיחה הסתיימה, ואת זה חשוב לציין, באווירה טובה, כשהוא אמר שאני "יאמי".

למחרת, ולאורך כל הסופ"ש, הוא נעלם.

לא בוואטסאפ

לא באפליקציה

ואני כבר התחלתי לדאוג שקרה לו משהו.

"פשוט ירד לו ממך," חברה אמרה בביטול.

"והכל בסדר," אמרתי, "העניין הוא שהוא זה שכל כך דיבר על כמה הוא שונא גוסטינג ושאנשים לא מדברים בכנות, לא מתאים לו פשוט להעלם.. מה גם שאין שום סיבה נראית לעין שפתאום ירד לו ממני".

כך כל הסופ"ש. התאפקתי כל הימים שלא לשלוח לו הודעה, כי ידעתי שאם אשלח, זו תהיה הודעה שאתחרט עליה, מה גם שזה מוציא אותי אחת שלא מבינה רמזים, אובססיבית, ורוצה אותו יותר משהוא רוצה אותי. ביום שבת ראיתי אותו לפתע בגיחה קטנה באפליקציה, כך שהבנתי שהוא בסדר, ובמוצ"ש כבר לא יכולתי להתאפק יותר ושלחתי לו "התפיידת".

הוא לא קרא.

למחרת, ראשון בבוקר, הבטתי בפלאפון וראיתי שההודעה נקראה. אך הוא לא הגיב.

"נו, ירד לו ממך," החברה שוב סיכמה. "הוא מהאלה ששונאים גוסטינג כל עוד הם לא אלה שעושים אותו. תמשיכי הלאה. גם ככה הוא היה יותר מדי סוטה בשבילך".

אבל משהו לא הרגיש לי הגיוני.

באחת קיבלתי לפתע כמה הודעות.

"סליחה

יש לי הסבר

הוא לא טוב אבל יש

אבל לא לכאן

אני עמוס מאוד היום

אוכל להתקשר אלייך מחר או שאני כבר פרסונה נון גרטה?"

אחרי קצת דין ודברים (שבהם הוא הבהיר שאם הוא לא היה בעניין שלי, הוא היה אומר לי), אישרתי לו להתקשר למחרת.

"אני מקווה שזה יהיה שווה את זה".

"זה מעגלי," הוא אמר "אדבר איתך מחר ונראה משם מה תרצי".

מהניסוח הערטילאי הזה הבנתי דבר אחד- הוא הולך לספר לי משהו, ובהתאם לתגובה שלי הוא יידע גם איך הוא ממשיך.

בשני בבוקר הוא התקשר.

והפיל עלי פצצה.

הייתה לו חברה מזה שנתיים והם גרו ביחד. הם נפרדו לפני כמה חודשים, לאחר שהיא בגדה בו, הוא בגד בה בגידת נקמה, ואז הם החליטו על יחסים פתוחים, מה שלא כל כך עבד, כי היא לא הקפידה על הכלל שהוא הציב- שהוא לא רוצה לדעת כלום ממערכות היחסים המשניות שלה, לא לשמוע אותה מצחקקת בטלפון ושום דבר מהסוג הזה, ובעקבות זאת הם החליטו להיפרד. 

עם זאת

היא נשארה לגור איתו בדירה.

"אנחנו לא ישנים ביחד, לא מתנשקים, לא מתחבקים, לא כלום. חיים כמו ידידים או שותפים בלבד. כבר אספתי לה קרטונים ויש ערימה של הדברים שלה מחכה לאריזה. הלכתי איתה גם לחפש לה דירה". בפועל, עברו 3 חודשים. והיא עדיין שם.

מבחינתו, הוא "לא חושב" שזה רעיון טוב שהם יחזרו, אבל קולט ממנה בחודש האחרון שיכול להיות שהיא רוצה להחזיר את הגלגל לאחור. למשפט הזה שמתי לב רק לאחר שהאזנתי לשיחה בדיעבד, וכעסתי על עצמי שלא התעמתתי איתו עליו באותו רגע.

"עכשיו הכדור במגרש שלך. מה שתחליטי. אפשר להיפגש, אם בא לך, ולראות איך מתקדמים משם".

אמרתי לו שכדי שאוכל לקבל החלטה, אני צריכה לדעת מה הכוונות שלו. כי הכוונות שלי חד משמעיות. אני מחפשת קשר רציני.

הוא התחיל להתחמק. "אני לא יכול לדעת אם אני רוצה קשר רציני לפני שהכרתי את הבנאדם. מבחינתי, לא דחוף לי מערכת יחסים רצינית וסבבה לי עם הרווקות שלי. מצד שני, אני לא שולל. אם תגרמי לי לרצות קשר רציני איתך, אני אהיה בקשר רציני איתך, אבל זה לא משהו שאני יכול להתחייב עליו מראש".

מה שהכי מעצבן

זה שזה נשמע לי הגיוני.

פתאום כל הקונספט של אדם שבא ומצהיר שהוא מחפש קשר רציני, נראה לי מנייריסטי ותו לא. אתה לא יכול לדעת איזה קשר אתה מחפש, לפני שאתה פוגש את האדם שגורם לך לרצות בסוג קשר כזה איתו. הדינמיקה בין האנשים היא זו שמכתיבה את אופי הקשר, ולא איזו החלטה מוקדמת. הדבר הזה ערער אותי מהיסוד.

אמרתי לו שאני צריכה לחשוב על זה, ואני אעדכן אותו.

סיימתי את השיחה, והבטתי בעצמי במראה שניצבת בעמדה שלי בעבודה. באופן מפתיע, לא הייתי שבורה. לא רציתי לבכות. באופן מפתיע, לא הרגשתי החמצה.

ביומיים שלאחר מכן, יותר משהתלבטתי עקרונית לגבי ההחלטה לגביו, תהיתי לגבי המשמעות של תפיסת ההיגיון במה שהוא אמר, עליי. אם אין משמעות להצהרה שאני מחפשת קשר רציני, אז מה בעצם אני כן מחפשת? וכשהבנתי ששוב, למרות כל הגילויים הלכאורה שליליים שאני מגלה עליו, עדיין לא ירד לי ממנו, יותר מזה, עדיין בא לי עליו בצורה חייתית ומשהו בזה שהוא הכי הפוך ממה שתמיד חשבתי שרציתי עושה לי את זה בטירוף, גרם לי להבין שאני צריכה להבין טוב טוב לאן אני נכנסת. הבנאדם הזה לא יכול להבטיח לי קשר רציני. הוא כמעט עושה הכל כדי להבטיח לי הכל חוץ מזה. לא ברורה מערכת היחסים שלו עם האקסית שלו, לכאורה או שלא לכאורה, שעכשיו בחו"ל, לכאורה או שלא לכאורה, ומה תפקידי במשולש הזה. וגם בהנחה שבאמת מדובר באקסית, ושהיא באמת בדרך החוצה, עדיין, אני צריכה להבין, שאם אני נכנסת איתו למשהו, אני עושה את זה בעיניים פקוחות ושהוא לא משלה אותי, ולכן אל לי להשלות את עצמי. הוא לא מבטיח לי כלום. ואך ורק אם אני מבינה את זה, ומקבלת את זה, אני יכולה להיכנס למשהו איתו. וזו עוד כאפה. כי אם אני מסוגלת לקבל משהו כזה, מה זה אומר עליי? מה זה אומר על האידאלים שלי?

תמיד חשבתי שאני רוצה רק קשר רציני. תמיד. אני עדיין רוצה. אני רוצה מישהו שיאהב אותי באמת, שיתנהג אליי בכבוד, שיהיה שם בשבילי בכל מובן, שאני אוכל לסמוך עליו. אבל. מצד שני.

אני כבר לא בת 20. אני לייט בלומרית. כשבשנות העשרים חברותיי השתגלו על ימין ועל שמאל, נזרקו ממיטה למיטה, ולא עניין אותם, לא אהבה, ולא רצינות, אלא רק גוד טיים- אני עיקמתי כלפיהן את אפי. לא בבית ספרי. אני ערכית יותר מזה. אני רוצה את הדבר האמיתי, ולא מסתפקת בשאריות. והרי מה טיבו של סקס ללא אהבה? לא חגגתי. לא ביליתי. לא יצאתי להרבה דייטים, ובטח שלא הזדיינתי. ואז בגיל 23 הופ! נתפסתי במלכודת הדבש של מערכת היחסים הרצינית, ונתקעתי שם למשך עשור מחיי. לא חוויתי. לא ניסיתי. לא גיליתי את עצמי.

והנה עכשיו, כמו חוזרת בשאלה שחמקה מהכלא, אני משתרללת חופשי. רוצה לחוות, ללמוד, להכיר. גם אם זה אומר לוותר, לפחות זמנית, על קשר רציני.

הייתי צריכה לעשות עם עצמי חושבים. האם אני מסוגלת לזה? האם אני יכולה לשים על הלב שלי שריון של מגהטרון, ולהיכנס למשחק שכולו פאן בלי טיפת רצינות?

ביום שלישי היה לי טיפול אצל הפסיכיאטר. סיפרתי לו.

"הבחור הזה הוא מניאק בן זונה," הוא אמר, "אם הוא היה פה עכשיו, הייתי מכניס לו מכות רצח על זה שהוא משחק במטופלת שלי, ועוד מטופלת אהובה שלי". חח כן. אתיקה מקצועית זה כל כך אוברייטד.

הוא התעקש שאני לא אפגש איתו בשום פנים באופן. 

"אני מבין את המשיכה שלך אליו," הוא אמר, "זה טבעי, זו הסיבה שכל הסדרה של 'חמישים גוונים של אפור' כל כך מצליחה בקרב נשים היום. יש משהו מדליק בגבר שולט, שנותן פקודות, סמכותי. אבל פה זה נעצר. הבחור הזה לא טוב. אל תעזי להיפגש איתו. הוא בטח סתם שובי שובי דובי (הציטוט במקור) עם זין קטן ובטחון עצמי ברצפה שמחפה על חוסר ביטחון בהתנהגות נצלנית כזאת. מה שהוא עושה עם האקסית שלו ואיתך זה מה שהאקס שלך עשה כשהיה איתך והתכתב עם בחורות אחרות. נטע, את נסיכה. העבודה שלי היא לא להחמיא ותאמיני לי שאני אומר למטופלים שלי בפרצוף מה שאני חושב עליהם, גם כשאלו לא דברים טובים. אבל את נסיכה ואת יכולה להשיג את מי שאת רוצה ואני חייב להעלות לך את ההערכה העצמית שלך. אל תיפגשי איתו".

ביום רביעי שלחתי לו הודעה.

"טוב

בוא ניפגש".

(בקטעים הבאים יהיו תיאורים גרפיים ובוטים, אז מי שזה קצת TMI בשבילו- זה הזמן לחתוך).

נפגשנו ביום חמישי האחרון. גם הוא בא עם קטנוע. במציאות כבר נראה פחות דומה לאקס שלי. שמנמן, לא גבוה ממני בהרבה כשאני על עקבים. ביטחון עצמי מזויף בשמיים. 

נסענו לאיזה פאב בגבעתיים, עיר מגוריו. הוא מההתחלה רצה שנבוא אליו, אבל אני התעקשתי- לפחות על משהו אני יודעת  להתעקש- שנתחיל דייט כמו שצריך, ואם יזרום, נראה אחר כך. 

בשולחן שהמלצרית ייעדה לנו הוא כבר קבע שנשב באותו צד.

אני נצמדתי קצת אל עבר העמוד שהיה מצידי השני, ושילבתי רגליים וזרועות. 

"זה חמוד, השפת גוף שלך," הוא חייך, "את לחוצה".

"לא לחוצה," שיקרתי, ופשטתי את זרועותיי כהוכחה, "שפת גוף זה בולשיט".

בהתחלה דיברנו קצת סמול טוק. הוא הסתכל עליי הרבה. 

"בא לי ליזום משהו, אבל אני לא יודע אם את בעניין.."

השפלתי את המבט במבוכה. "תיזום.."

בבת אחת, הוא תפס את הפנים שלי ביד אחת ומשך אותם אליו לנשיקה סוערת. 

כך זה התחיל. אף פעם לא נישקו אותי ככה. זה היה מלא תשוקה, סקסי, חושני- כוחני.

מאותו רגע הוא כבר נפתח והרשה לעצמו. מדי פעם תוך כדי שיחה שוב תופס לי את הפרצוף ומושך אותו אליו, ואז, לאחר כמה דרינקים, הוא הרגיש הרבה יותר בנוח.

פתאום משך את היד שלי, ותוך שהוא מביט לי בעיניים בחיוך מתגרה, הניח אותה על הזין שלו. הייתי בהלם, אבל לא ידעתי מה לעשות. אז ליטפתי חח. ותוך כדי הוא שוב משך אותי לנשיקה.

ואז, הכניס את ידו אל תוך המכנסיים שלי. מזכירה שהיינו באמצע פאב מלא באנשים, כל הזמן עברו ליידנו מלצריות ולקוחות. הייתי נבוכה, אבל לא עצרתי אותו. עם היד השניה התחיל ללטף את החזה שלי, בתנועות מרפרפות, כאילו כדי שלא ישימו לב.

"אני מת לזיין אותך," הוא לחש לי באוזן,

"דברי אליי.. תגידי מה את רוצה שאעשה לך.."

פאק, אני לא טובה בסיטואציות האלו. לא בא לי שהוא יעשה לי כלום, אני לא נהנית מכלום, אבל, נו, נזרוק לו עצם.

"אני רוצה שתיכנס לתוכי.." לחשתי, והוא התחיל להכניס לי אצבעות לפה.

הוא הלך לשירותים 3 פעמים במהלך הישיבה שלנו בפאב (...), ובכל פעם שקמתי כדי לפנות לו מקום לצאת, הוא תפס אותי חזק במתניים ונתן לי נשיקה.

"תלכי לפניי כשאנחנו יוצאים," הוא חייך, אני גיחכתי במבוכה ויצאנו.

ידעתי שאם ככה הוא מתנהג באמצע מקום ציבורי, אני פוחדת לחשוב מה יחכה לי אצלו בדירה.

צדקתי.

כשעלינו לדירה הוא הדליק וייפורייזר ושאפנו ביחד בסלון. הוא ביקש שאשב עליו- עם בגדים, ונישק אותי שוב, בצורה הכוחנית הזאת, תוך שהוא מלטף לי את הגוף.

ואז הגיעה הסטירה.

חזקה לפנים.

השאירה אותי קצת בהלם, אבל אז נזכרתי שגם את העניין הזה ראיתי בתשובות שלו לשאלות באפליקציה. זה כאב לי ולא נהניתי מזה, אבל אותו זה הדליק. קמנו והוא הוביל אותי לחדר השינה.

"תתפשטי בשבילי".

צייתתי.

4-5 פעמים.

4-5 פעמים באותו לילה.

ולא רגועות, עדינות.

סקס כוחני, אגרסיבי, אלים. 

הוא סטר לי בפנים,

הוא קרא לי זונה

הוא

חנק

אותי.

מכירה חניקה אירוטית, אני לא ילדה. לא זכור לי שהסכמתי לזה. לא זכור לי שהסכמתי לכך שהוא יסטור לי בפרצוף, ובעוד מקומות בגוף. אבל, היי. שתיקה כהסכמה.

כאב לי. מאוד. סבלתי. גם בגלל הבעיה שלי, אבל לא רק. הוא עשה בי כרצונו. גמר בתוכי, אפילו לא הביא לא טישו לנגב, ואז נרדם לכמה דקות, וכשאני קמתי לחפש את הבגדים שלי, כבר משלימה עם האפשרות שאצטרך להזמין מונית, משך אותי בכוח חזרה לעוד סיבוב. 

4-5 פעמים- החמישית היא "מציצת פרידה", כמו שהוא קרא לזה, אחרי שבפעם השלישית ביקשתי שיחזיר אותי הביתה כי אני צריכה לקום מוקדם (באמת), הוא אמר שיעשה זאת אחריה. 

בשלב מסויים במהלך הסקס הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום. יש לי קטע כזה ששמתי לב אליו לאחרונה, ותגידו לי אם זה משהו ששמעתם עליו או מוכר לכם, שבזמן סקס כל הפה מתייבש לי לחלוטין, אין טיפת רוק, הכל צחיח ואני מרגישה שאני נחנקת. לא משנה כמה שאני מנסה להעלות רוק, לא יוצא כלום. אז זה, בנוסף לסקס הקשוח שלו, גרמו לי להרגיש שאני חייבת אוויר. "די.." ניסיתי ללחוש. הוא לא שמע.

בשעה 4 וחצי בבוקר הוא הביא אותי הביתה.

כשקמתי 4 שעות מאוחר יותר והלכתי לשירותים, כשניגבתי, ירד לי דם.

בבוקר הלכתי לפגישה שהייתה לי אצל מנתח פלסטי. עשיתי הזרקות חומצה היאלרונית למילוי קמטי הבעה שלי. כשחזרתי הביתה הייתי כל כך עייפה עוד ממנו, והפנים שלי כאבו מהזריקות, הלכתי לישון והתעוררתי רק בערב.

לא קיבלתי ממנו הודעה כל היום. נכנסתי לאפליקציה. לתדהמתי- כל לוג השיחות שלנו שם נעלם. הוא מחק את הפרופיל שלו.

שלחתי לאקס שלי הודעה

"איך אני יכולה לבדוק אם מישהו חסם אותי בוואסאפ?"

האקס כמובן רצה לשמוע את כל הסיפור, ואחרי שסיפרתי לו הוא כעס עליי. 

"תפסיקי לספר לי איזה סמרטוט את! אני לא מאמין שזאת האישה שהייתי איתה עשר שנים!"

הוא אמר לי שלדעתו הבחור מחק את הפרופיל שלו באפליקציה כדי שאני לא אוכל ללכלך עליו ע"פ היוזר שלו שם, ובטח פתח פרופיל חדש וחסם אותי ממנו כדי שלא אגיע אליו בטעות ואזהה לפי התוכן שזה הוא. "ואני מניח שהוא גם חסם אותך בוואטסאפ, למרות שאין דרך לבדוק את זה".

אבל אני הייתי חייבת לבדוק. ב-18:16 שלחתי לו הודעה בוואטסאפ- אימוג'י של מחיאות כפיים. שני ויים. זה אומר שהוא לא חסם אותי.

נזכרתי במה שהאקס שלי אמר. נזכרתי בלילה שעבר. הרגשתי מגעיל. הרגשתי מגעיל כי בזמן ששכבנו, אני חשבתי לעצמי שאני לא עומדת בקצב שלו, ואני לא מסוגלת לזה באופן קבוע. היה לי ברור שזה לא ימשיך, גם לא כסתם יזיזות. והנה, עכשיו, אני משפילה את עצמי עד עפר כדי לוודא שהוא לא חסם אותי, רק בגלל האגו המסריח שלי, רק כדי להרגיש שאני כן הייתי בבסט שלי, שאני כן מצאתי חן בעיניו, שלא ייתכן שהוא זה שלא ירצה אותי. הרי בשביל מה כל כך התאמצתי לרצות, גאד דמט? בשביל מה סתמתי את הפה כשהוא קרא לי זונה? בשביל מה הנחתי לו לסטור לי פעם ועוד פעם? בשביל מה לא העפתי את ידיו כשהן לפתו את צווארי בחניקה? כל זה היה לשווא? הרי כל זה היה כדי שהוא ירצה אותי, שלי יהיה את הכוח להגיד לא במידה וארצה. כוח, עלק. סמרטוט רצפה. את מי מעניין כוח-מה-כוח. הבנאדם קיבל את מה שהוא רצה. הוא לא צריך אותי יותר.

נרדמתי שוב בבכי.

ב-19:30 התעוררתי לצליל הודעת הוואטסאפ.

הוא הגיב.

"מה זה אומר?" (על האימוג'י מחיאות כפיים)

"מחקת את הפרופיל ב-OKC" כתבתי, ומייד התחרטתי כי הבנתי איך זה משתמע.

":)

אל תקפצי למסקנות

אני עושה את זה כל הזמן".

בן זונה, שום מסקנות, תנוח. את זה לא אמרתי לו.

"לא, זאת בכלל לא הייתה הכוונה שלי.

רציתי להגיד well played".

"מאיזו בחינה?"

"סתם.. המחשבה מאחורי ההתנהלות שלך."

"עדיין לא מבין, אבל אוקי.

יוצא להורים.

נדבר מאוחר יותר".

ובינתיים, הודעה מהבחור שהיה לפניו. זה שאיתו כבר חתכתי, וניסה להוביל ליזיזות. מסתבר שעוד לא אבדה תקוותו.

"מה קורה סקסית?"

סיפר שמצא דירה חדשה. הרצליה פיתוח. מול הים. יש בריכה בבניין. ואולי אבוא לבקר אותו שם?

"תחשבי על זה.. חשבתי על כמה דרינקים בבר מול הבית.. פעילות ההמשך היא כמובן רשות בלבד "

אמר שמדמיין מה בא לו לעשות לי, מקומות שבא לו לגעת ולנשק.

וקינח בלשלוח לי תמונה שלו לפני הכניסה למקלחת הקרה ה-much needed. תודה לאל שהייתה שם מגבת.

הנחתי את הטלפון ונשכבתי, מביטה אל התקרה.

מה נהיה ממני.

ואז ההודעה מההוא.

"אז איך תפקדת היום?"

"הייתי מרותקת למיטה רוב היום," עניתי בכנות, "בכל זאת, קשה לעמוד".

"כמו שתכננתי" אמר, והוסיף שגם הוא היה מרוסק. "מוח שרוף, בהיתי בטלויזיה במצב זומבי. ניסיתי לעבוד אבל לא הלך. זקן מידי לתפקד אחרי לילות כאלה. מרגיש את כל השרירים, המוח בכלל מותש.

אבל היה כיף".

אז אמר שחייב לפרוש. "לילה טוב לבינתיים".

ומאז לא שמעתי ממנו.

וחברה שלי אומרת על ההוא הקודם "מה נראה לו באמת? שאת איזה זנזונת בהזמנה בטלפון?"

כן

זה מה שנראה לו

זה מה שנראה לכולם

זה מה שאני משדרת

הם לא אשמים

הם נהנים מהמצב שלא הם יצרו

ואני,

אני כבר התפשרתי

השלמתי עם אופציה לקשר לא מחייב

אז מכאן

זה פשוט לוותר סופית על קשר כן מחייב

לוותר על עצמי.

ושהפסיכיאטר שלי יוציא את הראש מהתחת

אני לא יכולה להשיג אף אחד

אני משיגה רק את הפחי זבל שמעוניינים בזבל כמוני

זה הכל.

אני כל כך פוחדת להיות לבד

שאני מעדיפה להיות לבד

ביחד.

אבל בינתיים

בגלל שהביטחון העצמי שלי ברצפה-

ולי אין בעיה להודות בזה-

אני מסתפקת גם בכל מי שיקרא לי סקסית

או שכשאגיד לו שבזבזתי את השנים היפות שלי על האקס שלי, יגיד "אבל את עדיין יפה"

ומי שייתן לי מחמאות חיצוניות ריקות מתוכן

כי מבפנים אני רקובה

ואת זה גם מיליון כדורים פסיכיאטריים לא יצליחו לשנות

וזה שאני פותחת רגליים לא אומר שאני שמחה

זה אומר שהעליבות שלי קיבלה כיוון חדש.

אין חדש תחת השמש.

גם לפני עשר שנים הייתי זונת מחמאות

היום השתדרגתי גם להיות זונה זונה.

"נטע

לא לדבר איתו

תחסמי ותנסי להמשיך הלאה למרות שזה מעצבן וקשה

הוא לא שווה בכלל שתדברי איתו"

"אני לא יודעת כבר כלום.

תכלס לא דיברנו כמעט על כלום חוץ מזה והוא אלים ואגרסיבי מדי בשבילי

אבל אני לא יודעת למה

אני לא רוצה להתנתק עדיין".