פולניות נהנות פחות

 זה היה ביום שני.
ביום שלישי הגעתי לעבודה מחוייכת. הרגשתי מחוזקת.
ישבתי לשולחן ופתחתי את האפליקציה בפלאפון.
אני לא אמות לבד.

עשיתי לייקים לשלושה גברים. אחד מהם נופה במהלך היום, אחד התכתב איתי במהלך כל היום, ואחד שלח לי הודעה רק בערב.
נקרא לו.. רוי. מי שקרא את אן יבין בהמשך למה.

ההתכתבות עם רוי באפליקציה הייתה קצרה. רוי הוא לא טיפוס של התכתבויות. הוא רוצה שנכיר בטלפון.
הוא התקשר אליי, ומצאתי את עצמי איתו על הקו 3 שעות.

איך מסכמים 3 שעות בכמה משפטים?
אובר.
למן ההתחלה רוי התעקש שהוא מרגיש חיבור מטורף אליי. שנכנסתי לו ללב,
ושקורה איזה משהו עמוק ושהוא לא יכול לוותר עליי. הוא אמר כל הזמן שאני
אותנטית, כנה ומרגשת. התחיל לדבר עלינו כמו על זוג ותיק. כשסיפרתי לו על
הפרישה שלי מהעבודה בעוד כחודש, הוא אמר "מעולה, תוכלי לבוא לגור איתי!"
רוי גר בחיפה. אני ברמת גן. הוא גם מעשן. הוא שאל בזהירות אם הדברים האלו מפריעים לי.
לגבי העישון אמרתי שלא, "גם אני מעשנת דברים מסויימים",
ולגבי המרחק.. הייתי רומנטיקנית. משהו בנלהבות הרגשית שלו נדבק גם בי, ואמרתי שאם זה אמיתי, זה שווה את זה.
הוא אמר שגם הוא מרגיש כך.
רוי
הוא סטודנט תואר שני לפילוסופיה. זה בערך הדבר הכי חשוב לו בחיים כרגע-
חוץ מלמצוא אהבת אמת. הסיבה שבכלל עשיתי לו לייק, הייתה כי בכל הפרופיל שלו
הוא דיבר בצורה כל כך פואטית ומרגשת על האחת שהוא מחכה כבר לפגוש, על כך
שהוא אחרון הרומנטיקנים, על כמה שהוא רק רוצה לאהוב.
רוי די מרושש. הוא נותן שיעורים פרטיים לסטודנטים בפילוסופיה, ומגרד מזה כמה שקלים.
קשה לי להפגין במילים עד כמה רוי היה מלא אהבה כלפיי, למן ההתחלה מדבר עליי כאילו הייתי בת הזוג שלו, מתכנן כל מני תכנונים לגבינו.
שיחה
ראשונה שלנו, אני מזכירה. איכשהו הגענו לזה שביום שישי אני אסע אליו עד
חיפה וכך ניפגש. למען ההגינות, הוא הציע שניפגש באמצע- בבנימינה- אבל אני
החלטתי שאם כבר, אז כבר.
בשלב מסוים הוא אמר שהוא ממש רוצה לנשק אותי.
אמרתי לו שיתאפק עד יום שישי.
"לא, אני רוצה עכשיו!" הוא התעקש.
"אין לך דחיית סיפוקים," חייכתי מן העבר השני. תזכרו את זה.
הוא אמר שהוא חייב לנשק אותי עכשיו, אז נתנשק דרך הטלפון.
שטו?
"מה, אף פעם לא היה לך בנזוג שהיה רחוק ממך והתנשקתם דרך הטלפון? טוב אני אלמד אותך".
כן, מסתבר ש"להתנשק דרך הטלפון" זה שם מכובס לפון-סקס.
אני
לא ידעתי את זה בהתחלה, אז זרמתי איתו עם התיאורים האוקוורדים של נשיקות
וחיבוקים, מה גם שהבחור זקוק לאפקטים קוליים, אז כל שתי דקות הוא עשה איזה
"מוואה!!" קולני בתוך האוזן שלי.
באיזה שהוא שלב הוא שאל אם הוא יכול
להתקדם יותר, ואמר שתמיד נשים חושבות שאם גבר מבקש דבר כזה זה כל מה
שמעניין אותו, אבל הוא באמת רוצה אותי לקשר רציני בלבד ומרגיש חיבור מאוד
חזק בינינו.
אז אישרתי. הייתי מובכת ומופתעת לכל אורך השיחה, פאקינג
שיחת טלפון ראשונה שלי עם בנאדם, אפילו לא נפגשנו, הוא מדבר עליי כאילו אני
אהבת חייו, ורוצה שנעשה פון סקס??
הוא, לתומו, חשב שאני אשכרה נוגעת
בעצמי וכאלו, ואמר שהוא רוצה לשמוע אותי גומרת. אז נתתי את הצגת חיי. זה לא
שאני לא עושה את זה גם ככה בכל סקס אמיתי. הוא לא שחרר אותי הרבה זמן, עד
שנתתי איזו צווחה שהרעידה את הקירות והוא הבין שהגענו לגראנד פינאלה.
הוא היה מאוד מרוצה מעצמו. אמר שהוא דאג רק לי והוא רוצה שיהיה לי טוב ולשמור עליי.
אני
לא יכולה באמת להמחיש לכם בכתב עד כמה אינטנסיבי הוא היה, אבל זה כבר הגיע
לרמת האובססיה. כל הזמן אומר כמה שהוא מרגיש קרוב אליי, ושהוא רוצה להיות
איתי תמיד, ושהקול שלי מרגיע אותו, ושהוא מאושר.
שיחה של 3 שעות נגמרה כשאני מבולבלת לחלוטין ולא מבינה מה קרה פה.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום רביעי.

נכנסתי
לאפליקציה כדי לראות את הפרופיל שלו ולהיזכר מה לעזאזל עשה לי את זה שם,
ולהפתעתי- הפרופיל נעלם. פעם שניה שמישהו סוגר את הפרופיל שלו אחרי
אינטראקציה איתי, ולא ידעתי איך לאכול את זה. רציתי לחשוב שירד לו ממני
והוא החליט להיעלם מהרדאר, אבל לאור ההתנהגות שלו אמש, לא יכולתי שלא לחשוב
את ההפך המוחלט. הבחור הזה עוד מסוגל לסגור את הפרופיל כי מבחינתו סוגרים
את הבאסטה, הוא מצא את אהבת חייו. זה היה מחמיא לי אם היינו מכירים לעומק,
אבל על סמך שיחה אחת, אמנם של 3 שעות, בלי להיפגש, זה חירטוט במקרה הטוב,
וקריפי במקרה הפחות טוב.
לאחר שעד הצהריים לא שמעתי ממנו, הנחתי שבאופן לא צפוי כנראה ירד לו ממני, ורק סקרן אותי לדעת למה הוא סגר את הפרופיל.
אז שלחתי לו את ההודעה הזו.
"סתם מתוך סקרנות, למה סגרת את הפרופיל?"
הוא
ענה מייד, אבל את התשובה לשאלה שלי לא קיבלתי. במקום זאת הוא נכנס איתי
לויכוח על למה לא אמרתי לו בוקר טוב, שבמהלכו הוא אמר שהוא לא טיפוס של
בוקר וישן בבוקר. אני אמרתי בצחוק, "החיים שלך קונפיטורה". לצחוק איתו זה
לא רעיון טוב. הוא מייד התחיל להסביר שאני חצופה כי הוא עבד כל הלילה עד 6
בבוקר. אמרתי לו שהוא לוקח את העקיצות שלי יותר מדי ברצינות. הוא אמר לי
לוותר על העקיצות, שבשלב הזה אין בהן טעם אחרי הקרבה שהוא חש, ושאם יש לי
משהו להגיד, פשוט להיות כנה. "תראי לאילו שאלות ותהיות התגלגלה התכתבות של
בוקר טוב.. זה באמת מקרב? את מרגישה אחרי העקיצות עכשיו יותר קרובה?"
כבר אז קלטתי שמדובר בבנאדם נטול חוש הומור whatsoever שלוקח כל מילה שאומרים לו אובר ברצינות, והתחילו לעלות לי תהיות.
אחרי שהוא סיפר לי קצת איך עבר עליו הלילה, הוא יצא בהצהרה הבאה -
"לא שמעתי פרגון עדיין הבוקר".
עניתי שאני לא מכירה אותו עדיין מספיק כדי שיהיה לי ארסנל של פרגונים ומחמאות יש מאין להשתמש בו, ואני לא רוצה להיות לא כנה.
מהתגובה התמימה הזאת
התחיל
ריב הזוי שנמשך כל היום, בעודי בעבודה, שכל מי שראה אותי היה מודע אליו.
חברה שלי אמרה שהיא הייתה בטוחה שאני מדברת עם האקס שלי כי זה נשמע כמו ריב
של זוג שנשוי 20 שנה.
הוא התחיל בלכתוב לי שלא צריך ארסנל של פרגונים,
שהוא פרגן לי בשיחה אמש המון, שהוא לא מבין את הקמצנות הזאת בפרגונים ושזה
די טרן אוף בעיניו ודי מחק לו את החיוך, אבל הוא מזהה דפוס ושבהחלט יש לי
בעיה לפרגן אם זו ההודעה שכתבתי, ואם אני לא מבינה את זה, גם חוסר הכרות עם
החלק הזה בי ושאין לי מודעות עצמית. ואז הוא התקשר אליי. ניסיתי להסביר לו
למה התכוונתי אבל הוא בקושי נותן לדבר. במהלך השיחה, חברות שלי קראו לי
לרדת איתן לאכול צהריים, אז אמרתי לו שאני צריכה ללכת לאכול, ונדבר אחר כך.
הוא התעצבן, וצעק עליי שהוא לא יכול אחר כך, כי הוא צריך לצאת לשיעור מאוד
חשוב שיש לו והוא גם רוצה לקנות אוכל לפני כי המקרר שלוח ריק, ושנדבר
עכשיו. אמרתי לו שהוא צריך להבין שלא הכל יכול להיות כאן ועכשיו ועכשיו אני
צריכה ללכת לאכול. הוא אמר שהוא לא יכול לחכות כי הוא מרגיש עכשיו חרא
בגללי והלב שלו כואב בגלל הריב הזה, וזה ישפיע עליו במשך כל השיעור, וזה
שיעור מאוד חשוב לו, והוא לא מוכן לתת לשום דבר להשפיע על השיעור שלו והוא
לא מבין איך אני מסוגלת לעבור לסדר היום בלי שפתרנו את הריב.
אמרתי לו
שאני הולכת לאכול ושאשלח לו הודעה כשאחזור. במהלך הירידה במעלית התנתק לי
הווייפיי, ומסתבר שהוא שלח לי הודעה אם לסמס מותר בשעת הסעודה או שגם זה
מפריע ואיך אני מרגישה עכשיו. כשלא הגבתי מייד, הוא שלח "עכשיו את גם
מתעלמת מלקרוא הודעות שלי?"
כשהתחברתי לווייפיי בחדר האוכל עניתי לו
שאני מרגישה פגועה והוא ענה שגם הוא פגוע מאוד ועצוב לו והוא מחכה כבר חודש
לשיעור ועבד לקראתו כל הלילה. שהוא מרגיש רע עד כדי כך שבא לו לפתור את
זה.. לא בא לו אפילו ללכת לשיעור כבר. אמרתי לו שאפשר לפתור את זה בהודעות
ושאני לא בזמן החופשי שלי שאני יכולה לעשות מה שבא לי. הוא אמר שההודעות
התישו אותו. אמרתי לו שזה או זה או כלום כרגע.
"אז כלום.
שיהיה בהצלחה. הלימודים חשובים לי.
הלך שישי
זה מה שקורה כשמתכתבים יותר מדי".
פה כבר לא יכולתי.
"איזה
יותר מדי? דיברנו ישר בטלפון. לי אין בעיה לדבר איתך שוב כשאסיים לאכול.
אתה לא מעוניין לקבל את זה שלא הכל אפשר לקבל כאן ועכשיו- אז חבל כי כך אתה
מפסיד".
"אני בטוח מפסיד (אימוג'י בוכה)"
"אגב, לא אמרתי שאני לא
מוכן לדבר אחרי האוכל. אמרתי שאני לא מוכן אחרי שעבדתי עד 6 וחצי על
הלימודים להפסיד אותם. מה גם שהשיעור הזה יותר חשוב משניצל או מכל ארוחה
מפגרת!"
"מי אמר לך להפסיד את הלימודים? אתה לא יכול לחכות חצי שעה? תכבד עיסוקים של אנשים אחרים"
"כי אם אלך ואסע שעה ללימודים לא אוכל לדר ולהתכתב, ובוודאי ככה לא אוכל להתרכז.. כואב לי".
אחרי עוד כמה חילופי דברים והאשמות, סיימתי לאכול ואמרתי לו שהוא יכול להתקשר.
ואז
הייתה שיחת טלפון של שעה, כשאני בעבודה, הולכת הלוך ושוב במסדרון, אנשים
שמכירים אותי חולפים על פניי, רואים אותי עצבנית ובוכה ולא מבינים למה.
השיחה הייתה קשה. הוא הרים עליי את הקול הרבה וחזר על אותן טענות- שבגללי
הוא לא יהיה מרוכז בשיעור מאוד חשוב לי, שמה אני רוצה ממנו, הוא כולה אמר
שאני בנאדם שלא יודע להחמיא ושאני לא מודעת לעצמי והוא לא מבין ממה נפגעתי,
שלו יש הרבה יותר ממני ממה להיפגע, שהוא לא זז מהמיטה כל היום ומפסיד
עיסוקים אחרים שלו בשביל לדבר איתי, אבל שהוא צריך לחכות ש"הוד רוממותה
תסיים לאכול את השניצל", אמר שהוא ציפה ממני לוותר על ארוחת הצהריים כי
השיחה הזו יותר חשובה ושהוא רועד כולו ועצוב ממנה.
כעבור שעה מישהי אמרה לי שהמנהלת שלי קוראת לי, אמרתי לו והוא סיים את השיחה (זאת סיבה מספיק טובה בשבילו).
אל
דאגה, המנהלת רק ביקשה ממני משהו מקצועי, אבל הוא כבר היה מבוהל ושלח לי
הודעה שאשתף אותו מה המנהלת רצתה ושהוא קצת דואג שלא עבדתי מספיק ובגלל
הבכי (שאגב, הוא אמר לי בשיחה שהחמיא לו שאני בוכה. הוא לא הבין שבכיתי על
עצמי) ואמר שאכפת לו.
שאלתי אותו מתי הוא ירצה שנמשיך לדבר, והוא פתאום
נרגע, אמר שאם סיכמנו הכל ואני מרגישה טוב יותר אפשר להמשיך להסתמס עכשיו
בקלילות מתי שבא לנו. אמר שהוא מקווה שזה מאוד ברור עכשיו שהוא מעוניין
ומחכה לשישי מאוד, ושם לי לב ענק ופועם. קרא לי "יקירתי" ושאל איך אני
מרגישה עכשיו, ורצה לשלוח לי מאמר מהלימודים שלו שאקרא כדי שנוכל לדון בו
בשישי. הוא ממש התעקש שאקרא אותו בהקדם ואפנה זמן בשבילו. כשאמרתי לו שאני
בעבודה ולאור ה"הפסקה" שלקחתי כדאי שאני אראה עסוקה, הוא אמר שאני יכולה
לקרוא את זה מהפלאפון במקום הסתמסות.
כל הדיבור שלו איתי היה ממקום מאוד
מזלזל, שאני בטוחה שהוא לא מודע אליו בכלל ושאם הייתי מאירה את תשומת ליבו
לכך, הוא היה מתעצבן ואומר שאני טועה. הוא דיבר כאילו מעל לראשי, הניח שלא
אבין דברים מסויימים, והתנסח בשפה שמדברים בה לילדים.
הוא נכנס לשיעור שלו, שהסתבר שהלך בצורה גרועה, וכתב לי
"אוףףף
איך בא לי לשמוע את הקול הרך שלך אתמול פתאום ולשים ת'ראש עלייך במקום כל הסחרחורות והרעשים האלה באוטובוס (אימוג'י נשיקה)
בא לי אותך לחיבוק ורק לשים ת'ראש. מודה.. אני יודעת שלפעמים קשה עם הישירות אז מתנצל מראש (אימוג'י נשיקה)
אוףףף
עכשיו בא לי להגיע הביתה ולמעוך אותך בחיבוק חזק עוד יותר, מתוקה! אני
מסוגל פתאום להגיע לתל אביב רק בשביל שעה חיבוק כזה. נשמה! (המון נשיקות,
לבבות וכו').
בלילה הוא התקשר אליי שוב.
שוב לא עבר זמן רב ונכנסנו
לריב. הוא שוב רצה "להתנשק איתי בטלפון", ואני הסכמתי, כל עוד זו רק נשיקה.
בשלב מסוים הוא ביקש ממני להתפשט ואני נרתעתי. אמרתי לו שנשמור את זה ליום
שישי (זה כבר היה מובן מאליו שבשישי יהיו קטעים מיניים בינינו). הוא
התעצבן שמקודם הסכמתי ואפילו זרמתי איתו, ופתאום אני מתהפכת ומה שהוא עושה
לא טוב לי, ופתאום התחיל להגיד שהוא רועד ומרגיש רע ושאני חייבת לבוא אליו
עכשיו, הוא היה בא בעצמו אבל הוא יצטרך להגיע לבית חולים אם הוא יעשה את
זה. אמר שאי אפשר לפתור את הריב הזה בטלפון, שהוא חייב להסתכל לי בעיניים,
שהוא לא יצליח לישון גם בלילה הזה, שהוא לא יכול לחכות עד מחר, ומה קרה? אז
אני אפסיד קצת שעות שינה, זה יותר חשוב, ואיך אני משאירה אותו במצב כזה.
בשלב
הזה כבר אזרתי אומץ. לא יכולתי יותר. היה לי ברור שהבנאדם הזה פסיכי ואני
צריכה להרחיק אותו ממני. בכיתי ואמרתי לו שזה לא הולך ואם אני כזאת נוראית
כמו שהוא אומר אז מה הוא רוצה איתי בכלל, ושבוא נחתוך. הוא נבהל ושוב התחיל
להאשים, שכשהוא במצב כזה אני אומרת לו דברים כאלו, מוכנה לוותר על
הפוטנציאל לאהבה שלנו ועל החיבור העמוק שיש בינינו. השיחה התנתקה בגלל
שבשלב מסוים שיחות מתנתקות אוטומטית אם הן נמשכות זמן רב, ואז הוא שלח לי
הודעה-
"פעם אחת תרחמי עליי
אין לי כוחות מנטע
אני מתמוטט
רחמיםםם
אני לא נושם
די עם ההאשמות!
אפילו לבן אדם זר לא הייתי מאשים ככה כשהוא עומד להתעלף
אין לך נשמה בגוף?
חמלה?
כלום?
חלאס
הספיק לי"
ברגע שראיתי את המילים "הספיק לי", חסמתי אותו בוואטסאפ.

הוא התקשר מייד.
למה חסמתי אותו? שאסיר את החסימה בבקשה
בכיתי לו שזהו, זה לא מתאים, לא מתאים לי ההאשמות שלו, הניתוחים הלא מבוססים שלי, הוא אמר שהספיק לו, והספיק גם לי.
הוא התעקש שיש לנו חיבור מדהים וזה יהיה פספוס ענק, שהוא מרגיש כל כך רע עכשיו ורק רוצה לפתור את זה.
השיחה התנתקה באופן פתאומי
והוא שלח שלח לי את ההודעה הבאה-
"הכאיב לי לשמוע מה שאמרת
בשבילי ביומיים חדרת עמוק עמוק עמוק ללב.הוא התרסק עכשיו יחד עם הרעד
את ריגשת אותי עד עמקי נשמתי
ואת סופר משמעותית בשבילי
מבחינתי האינטואיציה הייתה מאוד חזקה
ובא לי למות מרוב צער.
את יקרה ללבי כרגע מאוד.
אם תרגישי אחרת
מוזמנת לכתוב
שבור מתרגש ואוהב"
שמו, ולב ענק פועם.
עוד לא הספקתי להגיב,
והוא ממשיך-
"בא לי לבכות מלא
לבכות עלייך
ושאת תנגבי לי את הדמעות
כי אני מאמין שגם אם עכשיו את לא מרגישה היה שם משהו. והמון.
תנגבי לי אותן?"
"אני אנגב אבל בזה זה נגמר", אמרתי ברוח הנשיקה הוירטואלית
"זה לא נקרא לנגב
זה נקרא לנפנף
כנראה שמבחינתך לא היה שם כלום
לא שיחקתי את המשחק. כתבתי הסתמסתי נלחמתי התקרבתי ונפגעתי.
אני אידיוט. אף  אישה לא יודעת בלי שמתרחקים ממנה.
כל טוב נטע
ריסקת אותי.. אסע לבית חולים".
"בהצלחה. מקווה שתחלים ושתצליח לישון. מאחלאת לך את כל הטוב באמת".

"לצערי לאדם שהרגיש כל כך קרוב אליך ובגלל שלא ישן ביום אחד חשוב ונפגע בצדק אני לא יכול לאחל לך הצלחה.
מאחל לך את כל הרע שבעולם. את מפלצת".

וקינח בלחסום אותי.

אני
חייכתי לעצמי חיוך מריר. פעמיים השבוע עמדתי בפני טעות גורלית. פעמיים
הצלחתי ברגע האחרון להתעשת ולהצליח להגיד "לא רוצה". ופעמיים חטפתי בתגובה
את מה שחששתי מפניו, ושבגללו הפחד שלי מעימותים- התהפכות מכוערת, נמוכה,
מעליבה.
אבל פה כבר לא נפגעתי.
הרגשתי מנצחת.
תחושת הקלה עצומה אפפה אותי. עמדתי מול השד שלי והבסתי אותו פעמיים. והתחמקתי מהחלטות נוראיות והרות אסון.

ועכשיו
ממתין לי הפרס.

זוכרים את הבחור הנוסף שעשה לי לייק והתכתבתי איתו במהלך היום?
הוא לא נעלם.
ובעוד
שרוי דמיין לעצמו שהתחתנתי איתו והחליט בשיחתנו הראשונה ששנינו לא נתכתב
יותר עם אף אחד/אחת מהאפליקציה, אני המשכתי להתכתב עם הבחור ההוא. החלטה
ששמחתי עליה ככל שהתחוור לי כמה שרוי פסיכי.
והבחור הזה היה העוגן
הנורמלי שלי בכל השבוע המטורף הזה. היו לנו התכתבויות שנונות ומצחיקות והוא
נראה ממש נחמד. ואחרי שהסתיים הסיפור עם רוי, קרנו רק עלתה בעיניי. כל כך
שמחתי שהוא קיים.
אמנם אז עם רוי קבעתי לשישי- מה שכאמור בסוף לא יצא לפועל- אבל זה לא מנע ממני לקבוע במקביל עם הבחור השני ליום חמישי.
ולאחר יום רביעי הסיוטי, הגיע יום חמישי ואיתו הבטחה בדמות דייט עם בחור נורמלי.

עוד
לפני הפגישה עצמה, זה התחיל טוב. הוא שאל אותי לאן הייתי רוצה שנצא, ולאחר
שהזכרתי את חיבתי לקוקטייל ברס, הוא מיהר להזמין מקומות לאחד מאוד מתוחכם
ופלצני בדיוק כמו שאני אוהבת.

המילים הראשונות שעולות לי בראש כשאני
חושבת על לתאר אותו הן soft spoken. הכי קרוב לזה בעברית שלא ישמע אוקוורד
זה נעים-הליכות, ובעוד שזה גם נכון, זה לא מתאר במדויק את התכונה הזו בו
שכל כך מצאה חן בעיניי. הוא משרה סביבו אווירה של שלווה, ומה שהכי יפה, זה
שהוא לא מודע לזה בכלל. הוא מנומס, ג'נטלמן, אדיב.. מקסים באמת. גם הוא,
באופן מוזר, לומד פילוסופיה, ורואים שהחשיבה הפילוסופית מרכזית מאוד בחייו
והוא מאוד אוהב לדון ברעיונות שונים, ולשאול שאלות. דיברנו הרבה על מסכות
שאנשים שמים וגבולות שהם מציבים לעצמם כשאומרים "את זה אני לא יכול לעשות"
או "בזה אני לא טוב". דיברנו על אלהורות. הוא שאל אותי למה, והסברתי, והוא
חייך ואמר שבעקבות זה שיש לו אח עם חמישה ילדים, הוא הרשה לעצמו להכריז
בפני אמא שלו שלא תצפה ממנו לגדולות ונצורות בנושא. עוד לפני שהגענו לבר,
באוטו, הוא התנצל שבגלל שהוא מרוכז בנהיגה הוא לא מצליח לנהל איתי שיחה
ראויה, ואמר שעוד מעט נגיע לבר והוא "יוכל להביט לי בעיניים ולתהות על
קנקני".
גיחכתי ואמרתי שקנקני לא כזה מעניין.
"למה את אומרת ככה?" הוא שאל, "אני בטוח שקנקנך יפה בדיוק כמו החיצוניות שלך".
בנקודה הזו כבר הייתי שלולית. אני כזאת קלישאה.
הוא
מגדיר את עצמו כ"ערס משוקם". נשמע מרתיע, אבל מבחינתי הוא שוקם כל כך טוב
שאין זכר לערס. אני לא אוהבת ערסים, אבל מודעות עצמית זה חשוב, ואם הוא
החליט לעשות טוויסט בעלילה ו"להשתדרג", זה מעיד עליו דבר או שניים בעיניי.

בכל
אופן. הדייט עבר בצורה נעימה. בסוף הוא עצר לי לייד הבית, ושאל אותי- הכי
דוגרי ואמיתי- אם ארצה שניפגש שוב. אמרתי שכן, ואז התנשקנו.

למחרת הוא שלח לי הודעה שהיה כיף אתמול ושאל אם ארצה לצאת לסרט מחר או מחרתיים.

וכך יצא שגם אתמול, שבת, נפגשנו שוב.

בסוף הסרט, אחרי שכולם יצאו מהאולם ורק העובדים נכנסו לנקות, הוא נישק אותי.
אחר כך גם באוטו, לאחר שעצר לייד הבית שלי, התנשקנו שוב נשיקה ארוכה והוא גם נתן לי נשיקה על האף ועל הכתף.

הסיבה שאני מציינת את הדברים האלו,
היא כי היום הוא לא יצר קשר.
ולי, יש בעיה איומה שאני חייבת לחלוק אתכם.

אני
לא מסוגלת להרים שיחה. לא מצליחה לחשוב על נושאי שיחה, ואלא אם כן הבנאדם
שמולי מעלה כל הזמן נושאים בעצמו שאליהם אני יכולה להגיב, אני יכולה פשוט
לבהות בו במבוכה בלי שום דבר לומר.
זה בעייתי במיוחד, כי זו אחת הסיבות
שהדייטים הקודמים שלי הובילו מהר לסקס. אני נלחצת מזה שאין לי מה להגיד,
חוששת מהשתיקה המביכה, ומקדמת לקראת מגע פיזי. ואני שונאת את זה. כי הרי
ברור שאני בחיים לא אצליח להגיע למערכת יחסים רצינית בצורה הזאת.

וזה
מה שקרה אתמול. היו הרבה מצבים של שתיקות, שהוא, מסכן, כבר העלה את כל
הנושאים שיכל לחשוב עליהם, הכדור היה במגרש שלי, ולא ידעתי מה לעשות איתו.
ואני חוששת, שעל אף כל הפוצי מוצי, זה משהו שהוריד לו ובגלל זה הוא לא יצר קשר.

אמרתי ואומר שוב- זה לגיטימי לא לרצות, זה לא לגיטימי להשלות.
אין
לי שום בעיה אם בחור לא מעוניין בי. כל מה שאני מבקשת הוא שהוא יגיד. שלא
יחזיק אותי על אש קטנה. והכי חשוב- שלא יעלם. כי את זה אני כבר לא יכולה
לסבול.
נמאס לי לעטוף את הלב שלי במלא צמר גפן וניילון פצפצים ולהפוך
אותו לאדיש וקפוא. לב אמור להרגיש, לפעום, לסעור, להתלהב. אבל אני מוצאת את
עצמי פעם אחר פעם נאלצת להיות זהירה איתו. כי פעם אחר פעם מתנהגים איתי
כאילו הכי בעניין- ואז מנפנפים אותי או נעלמים. ונמאס לי. נמאס לי. גברים
יקרים-
בבקשה,
בבקשה,
אל תפגינו חיבה אם אתם לא מעוניינים.
אל תשלו.
אתם לא רוצים- הכל בסדר, זכותכם המלאה- תגידו.
לא קרה שום דבר.
באמת שאני מעדיפה אלף דחיות על פני נשיקה והיעלמות.

ואולי אני סתם מגזימה.
ואולי הוא סתם עסוק.
ואולי הוא לא.
ואולי הוא בכלל לא הבחור בשבילי.
הכל יכול להיות.
אבל זה לא עוזר לי כרגע להתמודד עם חוסר ודאות שניתן לפתור בכזו קלות.
שלחתי לו הודעה לפני שלושת רבעי שעה.
הוא לא קרא בכלל.

נראה לי שאני עוברת צד.

עריכה-

הוא ענה לי עכשיו.

נחשו.