פולניות נהנות פחות

השבועיים שעברו עליי אחרי שהחמוד הודיע שהוא לא מעוניין עברו עליי בשקט, שלא לומר- בשעמום.

כבר חשבתי שפיצחתי את הנוסחא. הנה, אני, שמורגלת לרפרש חזור ורפרש את האפליקציה בתקווה שאולי בטעות התפספסה שם הודעה מאיזה מישהו פוטנציאלי- והוא כבר אפילו לא צריך להיות כזה פוטנציאלי, את הרף שלי הורדתי דרמטית- מסוגלת לשבת שבועיים בבית, שזה שני סופ"שים בודדים- ולהצליח לחיות. 

זה אבסורד, כי כשנפרדתי מהאקס שלי, הייתי בטוחה שרווקות זה צ'יפס בשבילי, מה, יצאתי עכשיו מקשר של 10 שנים, ממש לא דחופה לי זוגיות עכשיו, מה קרה לקצת girls nights out, לחזור לשנות העשרים ה(נגיד)עליזות שלי. איזה שנות עשרים, איזה. בשנות העשרים שלי הייתי הנזירה בלוז, וכמה שהייתי לחוצה על למצוא אהבה, היה אפשר לספור את כמות הדייטים שאשכרה יצאתי אליהם על כף יד אחת. שוין, כנראה שלמרות כל האלהוריות ושבירת המוסכמות, עדיין שנות ה-30 עושות את שלהן, והלחץ שהן מביאות איתן הוא לא פיקציה.

ובכל זאת, שבועיים ריקים. נטולים. שקטים. אנשים כבר לא הבינו- מה עם כל הסיפורים נוטפי הזימה- עזבו זימה, נוטפי התקווה ושברה? מה שווה שאת רווקה אם אין קצת אקשן (שבגינו נוכל אחר כך לרכל עלייך במסדרונות העבודה)?

אחרי שעבר הסופ"ש השני בלי דייט, חזרתי לאפליקציה. 

שום דבר מעניין. יאוש מכלה. הו, איפה, איפה הם, הבחורים ההם, עם הסרקזם ומנות הסם? עם האתאיזם והנון קונפורמיזם, למה כבר לא רואים אותם?

כבר התחלתי לחשוש שלא יהיה לי שום דבר מעניין לספר למר פסיכיאטר במפגשנו הקרב.

אז אני בחדר כושר כזה, 

על האליפטי כזה,

ופתאום הפלאפון נדלק, כמו שהוא נוהג לעשות כשאני מקבלת הודעה חדשה באפליקציה.

מתנשפת, מרימה את המכשיר, בודקת.

אז קודם כל, הוא מזדהה ואף חולק את השריטות שלי. אה, כן, כתבתי בפרופיל את השריטות שלי. ועכשיו, כולם ביחד- "אההההה עכשיו הבנו". לא לא לא הבנתם כלום. כך גם עשיתי לפני מיליון שנה כשהייתי באתר ההכרויות המיתולוגי "כפיות" שבו הפרופיל שלי, מיינד יו, הפך לפרופיל הכי מבוקש והכי פופולרי בתקופה שבה הייתי שם. so there. כתבתי שם שמעולם לא היה לי חבר, וציפיתי מהקוראים לעשות את ה-1+1 ולהבין מה משתמע מכך- ותראו מה זה- הם לא ברחו כל עוד נפשם בם, אלא התחילו איתי על ימין ועל שמאל. ולמי שממהר לנפנף בטיעון ה"אף אחד לא קורא את הפרופיל, זה רק בגלל התמונות", מייד אשיב שקודם כל, אז זה לא היום, וחשוב מכך- אני ממש, אבל ממש, אבל ממש לא נראית כל כך טוב שבגלל התמונות שלי לבדן אני אהפוך לפרופיל הכי מבוקש, אז כן, קצת כנות עם קורטוב הומור זו נוסחא שניצחה אז, ומנצחת גם היום. 

מבחינתי, האופן, הדי חריג בנוף, יש לציין, שבו אני כותבת את הפרופיל שלי, הוא אחת מדרכי הסינון המרכזיות שלי. מי שמפחידה אותו כנות- היה שלום לך ונמסטה. מי שמחמיא רק על התמונות ולא קורא עד הסוף ומגלה ששמתי שם איזו איסטר אג כדי לסנן גברים שטחיים- ביוש ונתראה בשמחות. את אלה גם כך לא רציתי. וכך אני נשארת עם החמודים, האיכותיים, שאשכרה כן קוראים פרופילים, שאשכרה לא פוחדים מבחורה שאומרת שיש לה OCD, ואפילו- רחמנא ליצלן- הסיפור ההזוי הזה עם הפופיק שלי (למי שלא מבין במה מדובר, זה מופיע בצד שמאל ברשימות), שאשכרה מעריכים כנות. ואם הפרופיל שלהם כנה ופתוח באותה מידה- בכלל ג'קפוט.

אז זהו, שדווקא הפרופיל של ההוא, היה תמציתי עד לא נוכח. אבל ההודעות היו נלהבות- "היי גם לי יש OCD! סקור!" כזה. גם היה לנו אחוז התאמה של 96%, שגם בזה הוא מיהר להשוויץ. 

אחרי שסיימתי את האימון, חזרתי הביתה, מקלחת וצ'יל, הואלתי בטובי להגיב לו. זה דווקא טוב, חבר'ה. לפני השבועיים האלו תוך כדי האירובי הייתי מקשקשת לו הודעת תגובה. רק מהלחץ שיתפספס לי. אבל עכשיו הוא יכול לחכות. אני במקום אחר. מקום מיואש יותר.

היום היה יום שישי (שבוע שעבר), והוא מייד התעקש להתקשר. התגברתי על הטראומה שנהייתה לי משיחות טלפוניות אחרי רוי, והנחתי לו. הייתה לנו שיחה קצרה וחביבה, בה הוא הציע שנהיה ספונטניים וניפגש כבר באותו הערב. יאללה, נהיה ספונטניים. 

אויש, גם הוא בא עם קטנוע. זה כבר הבחור השלישי שיצאתי איתו שמגיע על קטנוע. אבל כבר לא היה אכפת לי. הערב היה חם, וקטנוע means רוח בזמן הנסיעה, which I'm all down for. 

אז נסענו לסתם איזה פאב שכונתי כזה בתל אביב, ישבנו בחוץ, בעיצומה של הסחוניה- ו-וואלה- תקשיבו- אני סופר גאה בעצמי.

אחרי הבחור החמוד האחרון חטפתי כאפה מצלצלת והבנתי שאני צריכה להתעורר על חיי ולשפר את כישורי השיחה שלי. והשיחה זרמה, תשמעו, כמוני בדייט ראשון (סטגדיש). אני הייתי שנונה ומצחיקה בטירוף, הוא צחק מלא פעמים, הגענו איכשהו לדבר על משחקי הכס והוא סיפר לי על איזו תיאוריה מיינדבלואינג שיש לו לגבי מה שיקרה בעונה הבאה, ובאמת שלא היו שתיקות מביכות, ולא הייתה אווירה מעיקה, והיה כיף.

אבל קצר.

כעבור שעה עלינו שוב על הקטנוע, והוא החזיר אותי הביתה. ירד מהקטנוע, התנשקנו נשיקה קצרה להפליא,

ומאז נעלמו עקבותיו.

נו, למה ציפיתם?

זו עדיין אני.

אפילו לא הייתי עצובה.

ובטח שלא שלחתי לו שום הודעה. אזהרתו של הפסיכיאטר שלי הדהדה בראשי- "שלא תעזי לשלוח לו הודעה ראשונההההה...". אז לא שלחתי, בידיעה שהוא לא ישלח גם הוא. יש איזה משהו קטן שדיברנו עליו בדייט שאני יכולה להעריך שאולי בגללו הוא לא יצר קשר, אבל אם זה באמת בגלל זה, אני גם ככה לא רוצה אותו, אז הכל טוב.

עוד שבוע התחיל. 

שוב סורקת את האפליקציה,

הפעם נעצרת על איזו הודעה שמישהו שלח לי בתחילת החודש,

ומגיבה לה.

מפה לשם מדברים, והבחור נראה אובר נלהב.

או-הו, רק שלא יהיה לי פה עסק עם רוי 2.

ולמה אני מתכוונת כשאני אומרת "אובר נלהב"?

מההתחלה לא הייתי סגורה לגביו. משהו בהומור לא זרם. הוא כאילו לא הבין בדיחות שלי, והביא בעצמו פאנצ'ים של סבא שלי מהפלמ"ח. ואז הוא מייד הציע להתקשר, ואני קיבלתי רגליים קרות. גם ככה אני חוששת באופן כללי משיחות טלפון, ומבחינתי לעבור מהתכתבות ישר למפגש, וכמה שיותר התכתבות יותר טוב. אז בנקודה הזאת, הלכתי בדרך כל דוש, ונעלמתי לו בעצמי.

חשבתם שהוא יבין את הרמז?

טעות בידכם. המשיך באותו הערב לשלוח לי הודעות כל איזה חצי שעה-שעה. כשחשבתי שנפטרתי ממנו, הוא שלח לי למחרת בלילה עוד הודעה.

ואז הרומנטיקנית המטומטמת שבי התעוררה. גם בדיוק קראתי ספר שהגיבור בו היה בטוח שהתאהב במישהי ממבט ראשון ורדף אחרי אוטובוס כדי למצוא אותה, אז פתאום התחילו המחשבות המפגרות האלו- ואולי אם הוא מתעקש יש לזה סיבה? ואולי באמת מצאתי חן בעיניו? תאמינו לי, לפעמים מידת הסתימות שלי גורמת לאביבית בר זוהר להיראות טוב. 

אז עניתי לו. ושוב התכתבות קצרה.

במהלך ההתכתבות הוא כל הזמן לחץ לכיוון שכשניפגש, נשתה מלא, "כדי שנשתחרר". כל הזמן "נזמין מלא דרינקים" ו"נהיה בראש טוב", וגם הציע להביא משהו לעשן.

אני כבר קלטתי אז שמשהו לא בסדר. שהוא מנסה להביא אותי אפויה.

אבל

גם אני מעדיפה לשתות בדייטים

למרות שהפסיכיאטר אמר לי לא

אז.

התחלנו לדבר על הפגישה, הוא שאל אם נלך לאכול או רק לשתות, אמרתי לו שלא משנה לי, הוא אמר "אז את לא אוהבת שמשקיעים בך, אה?" ואני אמרתי שאני מאוד אוהבת שמשקיעים בי, אני פשוט לא אוהבת לנצל, בטח שלא בדייט ראשון. חח. מטומטמת.

אז הוא אמר

"רוצה להשקיע בי חזרה,

תשקיעי בעצמך,

תבואי לבושה יפה,

תלבשי חיוך כל הערב

ותסכימי לשתות ולעשן".

כשסיפרתי לחברה שלי ביום חמישי שהוא אמר את זה, היא מייד הרגיעה אותי ואמרה, "אויש, את פשוט לא רגילה לבחורים טובים. מרוב שהיית עם כל הזבלים האלה, את לא יודעת לזהות בחור טוב כשאת נתקלת בו. הוא רוצה להשקיע בך! יותר מזה? ו-וואלה, לגיטימי, אם הוא משקיע בך הוא מצפה שגם את תשקיעי בו".

אבל משהו נראה לי אוף בו. מלחיץ. לא אהבתי את השתלטנות הזאת. הזכיר לי את גריי שדרש שאבוא עם חצאית לפגישות שלנו.

אבל מה שהחברה אמרה השפיע עליי. חשבתי שאולי אני פיקית מדי. אולי הוא באמת בחור טוב. מאז נעלמתי לו עוד פעם, והוא שוב רדף אחריי. הוא גם עזר לי במשהו שקשור לעבודה (אני אסביר בהמשך), ואפילו אמר שאני יכולה תמיד להתייעץ איתו לגבי זה "גם אם זה לא יסתדר בינינו". נו, ברור לי שזה בולשיט, אבל עצם זה שהוא עזר קצת העלה את קרנו בעיניי.

דיברנו על להיפגש ביום שישי, אבל כבר בחמישי, אחרי שחזרתי מחדר הכושר, הוא לא ביקש את הסכמתי והתקשר אליי. 

"בואי ניפגש היום, אני לא יכול לחכות," אמר, תוך שהוא מחמיא לקול שלי ש"הסתרתי" וטוען שאני "שובת לב".

אבל עוד משהו מוזר.

הוא טען שיש לו אוטו, אבל התעקש לבוא לאסוף אותי במונית, "כי זה יותר מיוחד ולא שגרתי". לא הבנתי את הקונספט, אבל הוא כל כך התעקש שהסכמתי.

נסענו לאיזה פאב בתל אביב, ואני קיבלתי טעימה מאיך הרגיש הבחור החמוד של סוף הפוסט הקודם בדייט איתי.

מאמינים לי שאני הייתי הכי טוקטיבית בדייט הזה? הבחור לא דיבר בכלל! הוא היה עסוק מדי בלהתעצבן על זה שלא מביאים לנו עדיין את המשקאות שהוא הזמין. כן. מעבר לבירה שלו ולקוקטייל שלי, הוא הזמין לנו גם שני צ'ייסרים של וויסקי לכל אחד. אם זה לא איתות אזהרה, אני לא יודעת מה כן.

עד שקיבלנו את המשקאות, הוא פשוט ישב בדממה, שולח מבטים קטלניים לעבר הברמן, ורוטן כל כמה זמן על כמה זמן לוקח להביא לנו את המשקאות. לא התעניין בי. לא דיבר בכלל. אני שאלתי אותו כמה דברים, אבל הוא ענה תשובות קצרות, ורק המשיך להביט בברמן בחוסר סבלנות. בנוסף, היה מאחורינו מסך גדול ששידר משחק מהמונדיאל, והוא כל כמה דקות סובב את הראש לצפות. 

אני מתתי לעוף משם.

והיה ברור שמבחינתו לא זזים עד שאני מקפיצה איתו צ'ייסרים.

אחרי שקיבלנו את המשקאות ושתינו, הוא מיהר להזמין עוד סיבוב של צ'ייסרים. אני רציתי להזמין משהו לאכול (כי כמעט ולא אכלתי באותו היום), והיה נראה שהוא די מתבאס עליי בגלל זה. מובן. אוכל עלול להפוך אותי לקצת סחית.

אחרי שהסיבוב השני של הצ'ייסרים התעכב, הוא קם לצעוק על הברמן, ואז הגיע הבעלים וניסה לפייס אותו, והביא לנו את שני הצ'ייסרים און דה האוס, ואחרי שהוא סיים לריב עם הבעלים ושתינו את הצ'ייסרים, הוא שילם, ויצאנו.

בקושי שעה היינו שם, ואני קיוויתי כל כך שפשוט ייתן לי לחזור הביתה.

הוא הצמיד אותי אליו ברחוב ונישק אותי. הייתי שיכורה, אבל אמרתי לעצמי שאתן לו את הנשיקה הזאת רק כדי שנוכל כבר לעוף מפה.

הוא לא הסתפק בזה.

תפס לי את התחת ולחש לי באוזן "בואי נלך אלייך".

פה הייתי אסרטיבית. "לא," אמרתי בקול רם. "לא?" "לא".

"למה לא? אני יודע שאת רוצה.. אז בואי לצד".

לקח אותי הצידה לכניסה של איזה בניין פנימי,

הצמיד אותי אל הקיר.

לא ראיתי כלום. הראש הסתובב לי.

הוא הרים לי את החצאית, שם קונדום מהר, ונכנס.

אנאלי.

רציתי לבכות. צעקתי על עצמי בראש "מטומטמת! את כל כך מטומטמת! תעופי מפה! אל תתני לו לעשות את זה!" אבל לא הייתי מסוגלת לזוז.

כאב לי ממש. הפתיע אותי גם שהוא ישר נכנס לשם, שזה משהו שאפילו לא כל הבחורות מסכימות לעשות. אבל, היי. יש לו עסק איתי. ואני מסכימה להכל.

כשהוא התחיל לפמפם כבר כאב לי ברמות לא הגיוניות וצעקתי "לא! לא!!"

הוא כנראה פחד שישמעו אותי, והפסיק. יצא, זרק את הקונדום, וסובב אותי.

"תמצצי לי".

כרעתי על קצות אצבעותיי כשאני נשענת על הקיר, ועשיתי מה שביקש. 

"אני רוצה לגמור לך בפה," אמר, ועשה.

אחרי שהתלבשנו, הוא הזמין מונית, ונסענו.

הוא דיבר עם הנהג על המונדיאל. אני הבטתי בעיוורון על מסך הטלויזיה בגב המושב של הנהג, מטושטשת, מבויישת, כואבת.

הוא גישש בידו על המושב ותפס את היד שלי. הייתי רפויה.

"את בסדר?" הוא שאל.

לא הגבתי.

הוא המשיך לדבר עם הנהג.

כשהגענו אל הבניין שלי, הוא ביקש מהנהג שיחכה לו כמה דקות, ויצא איתי.

נשיקה אחרונה, כשאני פאסיבית לחלוטין,

ונכנס למונית.

ומאז נעלם.

כמו שקיוויתי שיקרה.

זה היה לפני יומיים.

כבר לא כואב לי לשבת. 

אבל

אם משהו מבין כל הדברים שחוויתי היה יכול להיחשב כאונס,

בעיניי זה הדבר.

זה היה ברור מההתחלה שזו הייתה המטרה שלו. לשכר אותי עד אובדן חושים, שלא אוכל להתנגד. לו רק ידע שהוא לא צריך להתאמץ כל כך.

האמירה הזאת "אני יודע שאת רוצה את זה" לא יוצאת לי מהראש.

מלמדים את המשפט הזה בקורס "אנסים 101".

ישנתי אתמול מ-19:00 עד היום ב-10.00. ואז שוב מ-12:30 עד 15:00. ואני עדיין עייפה. אני לא רוצה להגיד בהכרח שהוא שם לי משהו במשקה, כי זה לא מרגיש לי כל כך שונה משכרות רגילה אצלי, אבל העייפות הזאת לא ברורה.

אבל החיים ממשיכים.

אני יודעת שזה קשה, אבל תנסו רגע להתעלם מכל האירוע הזה. רציתי כבר הרבה זמן להגיד לכם במה אני מתעסקת כשאני לא מתעסקת באכזבות הרומנטיות שלי.

אז דבר ראשון, והחשוב מכל- בעוד פחות משבוע אני אהיה מובטלת.

כן.

יום חמישי הקרוב הוא היום האחרון שלי במקום העבודה שבו אני עובדת ב-8 וחצי השנים האחרונות. מקום עבודה, שמיטיבי הלכת בבלוג ודאי זוכרים כמה פעמים רציתי לעזוב אותו, ולא היה לי אומץ. וזה לא התנאים, כי התנאים מעולים בעיניי. וזה אפילו לא השכר, שהוא רחוק מלהיות מעולה, אבל הוא פחות משנה לי אם קיימים נדבכים אחרים שחשובים לי יותר. זה נטו החומר האנושי. אני ממש לא עילוי, וזה מתחוור לי יותר ויותר ככל שאני מתערבבת יותר בעולם הדייטים, אבל, בכל הצניעות, אני כמה רמות מעליהם. אני לא אכנס לזה שוב, העניין הוא שקשה להיות עוף מוזר ולהיאלץ להתנצל על זה שיש לך ידע כללי נרחב יותר, שפה עשירה יותר, דעות עמוקות יותר וכו'. אה, וזה שאני יודעת אנגלית. ממש חילול הקודש.

אז מה קרה הפעם?

לפני כ-5 חודשים יצאו בחברה שבה אני עובדת בתהליך של פרישה מרצון. הציעו לעובדים שמעוניינים בכך, לפרוש פרישה מוקדמת ובתמורה לקבל מענק של 200% פיצויים נוספים בנוסף ל-100% הרגילים. מבין העובדים שמגישים בקשה נבחרו 130- אני בינהם- משיקולים של התייתרות תפקידים, ובתפקיד הספציפי שלי תאריך הפרישה הוא ה-28/6. למה בחרתי בזה? דבר ראשון, ברגע שחברה מציעה כזה דבר, זה סימן שהספינה טובעת. אני לא אכנס לבדיוק איפה אני עובדת, אבל יש כל מני תהליכים ברמת המדינה שקורים, ומשפיעים, בין השאר, גם על עתיד החברה שבה אני עובדת. מעבר לזה.. זו הזדמנות. הרי שנים שאני חולמת לעזוב ואין לי אומץ. ואולי עכשיו, זה הזמן המתאים. ואולי אוכל לנסות ולמצוא את עצמי במקומות שיותר מתאימים לי. ואולי, בתחום שלי. 

אני אנסה לחפש עבודה בתחום התרגום. כבר שנים השלמתי עם כך שהתואר שלי לא שווה את הנייר שהוא מודפס עליו, אבל הוא עדיין קיים, ואולי הגיע הזמן לנסות לעשות בו שימוש. אין לי ציפיות גבוהות. אבל כבר עברתי את שלב החרדות. או שבעצם, עדיין לא נכנסתי אליו. בכל אופן, אני באיזה שהוא סטייט של אופוריה מטופשת, חושבת רק על הכאן ועכשיו, על חודש-חופש שאני הולכת לקחת אחרי 8 שנים של עבודה מסודרת, על יולי של ים, ברים, בילויים ואולי גם איזה חו"ל- ו"אחר כך נראה". כל כך לא מתאים לי. הרי מה שמנע ממני לעשות את הצעד הזה לפני שנים, היה החשש ממה שיקרה, מחוסר הוודאות, מאיך אני אתפרנס ומה אעשה. ואז אפילו לא גרתי עדיין לבד. ועכשיו יש לי שכ"ד וחשבונות על הראש- ואני שנטי. מה שיהיה-יהיה. לא מבינה אותי. השתניתי. בכל כך הרבה מובנים. אני לא מכירה את עצמי בכלל. אבל כרגע נוח לי לזרום. לעשות פעם אחת את מה שטוב לנפש, ולא לשכל. נחתום אבטלה קצת, אולי אתחיל להעביר שיעורים פרטיים באנגלית תקופה. אבל זה פחות מעניין אותי. מפונקת שכמותי. מרשה לעצמי להאמין שיש דברים יותר חשובים מעבודה.

אז זה דבר אחד שהתעסקתי בו במקום להתעסק בבדידותי. הדבר השני הוא- wait for it- קעקועים.

כן. 

תמיד הייתי נגד קעקועים. מילדות. לא כי מישהו שטף לי את המוח נגדם, לא כי אסרו עליי או משהו- פשוט קומון סנס שהיה לי. למה לעבור את כל הכאב והסבל האלו בשביל משהו שישאר איתי לכל החיים, ויכול להיות שבעוד שנה אתחרט עליו, ובוודאי יראה עליי נוראי ולא מכובד כשאהיה זקנה? כך חשבתי תמיד.

אבל, כאמור, השתניתי.

גילאי ה-30+ הארורים האלו הציתו בי הצתה מאוחרת. פתאום בא לי לשבור מוסכמות, למרוד, לא לזרוק זין. ובא לי קעקועים. נורא. אני כל הזמן חושבת על זה. זה הדבר המרכזי שעזר לי להעביר את התקופות של האכזבות הרומנטיות בלי לשקוע בעצב ולהישבר. אני עוברת על הפינטרסט, מחפשת בגוגל, בודקת באינסטגרם, וצופה ביוטיוב- בכל מה שקשור לקעקועים מהסוג שאני רוצה. לא, אני ממש לא טיפוס של שרוולים וכאלה. בכלל, כל הקעקועים הגדולים והריאליסטיים הם לא בשבילי. הסגנון שלי הוא יותר מינימליסטי, מדויק, וסקסי. בחרתי כבר כמה מקומות וכמה רעיונות לקעקועים- רצה הגורל ויש לי יותר רעיונות לקעקועים ממקומות שמתאימים להם, לדעתי. אני רוצה קעקוע אחד לזכר אבא שלי, אבל אני לא מצליחה לחשוב על מקום מכובד מספיק בשבילו. אני רוצה כמה קעקועי אצבעות, שבעיניי הם מדליקים בטירוף, ועוד כמה במקומות אחרים. לקעקועים שאני רוצה אין איזו משמעות מיוחדת בעבורי, חוץ מרעיון אחד, שאני עדיין לא סגורה לגביו במאה אחוז, של לקעקע כמה שורות מאחד השירים שכתבתי. 

בכל אופן. זה מה שמעסיק אותי בתקופה האחרונה. כשאני לא חושבת על כמה שאני אפסה חסרת חוט שדרה, וכמה שלא מגיעה לי, ובגלל זה גם לעולם לא אחווה אהבה אמיתית, אני משרטטת לי סקיצות של הקעקועים, וצופה בעוד סרטון שמסביר את סוג הכאב בכל אחד מהאזורים שמקעקעים. זה האסקפיזם שלי. וסביר להניח שאחרי שאעשה את הקעקועים, שוב אחזור למקום הנמוך הזה של החוסר בתכלית. שהרי, הקעקועים הם רק תחליף, אתם יודעים. הם משהו לצפות לו, שיותר ריאלי שיקרה. אבל הם לא באמת סותמים את החור.

רק דבר אחד יכול לסתום אותו.

ואני מאבדת את התקווה שזה אי פעם יקרה.