פולניות נהנות פחות

אז קודם כל נסיים עם כל הבירוקרטיה המשמימה-

לא כתבתי מסיבה טכנית מטופשת אחת שרק תוריד מערכי עוד יותר בעיניכם, אבל שוין- המחשב שלי נמצא בסלון, והמזגן בו לא עובד, לכתוב שם פוסט זה הסתכנות באובדן של שליש מכמות המים שמרכיבה את גופי, ואני גם ככה בחורה לא טיפוסית- חם לי תמיד, אז זה ביג נו נו. ואני רוצה לקנות מאוורר שולחני אבל בינתיים לא יצא לי, ולכן אתם זוכים כרגע לגיבוב המילים המביך הזה. אז זה לא באמת יהיה פוסט, כי אני לא באמת יכולה לכתוב פוסטים בקנה מידה שלי דרך הפלאפון, אז נקרא לזה "אתנחתא בכאילו", כי לפרוק קצת אני חייבת, ואני אשתדל להתארגן על מאווררון ולהפיק פוסט נורמלי בהקדם.

 הגעתי למסקנה הנכונה שאני לא שווה הרבה.

עצרו. אני יודעת שהדחף הראשוני הוא ליישם מניירות של קבוצת תמיכה ולהגיד לי שלא נכון ושאתם אוהבים (מלייקקים?) אותי כמו שאני ושאר שיט כזה. ויש את המתחכמים, שונאיי היקרים שמייד יעלו על כך שמדובר פה בטריק של הפוך על הפוך, וזו סתם עוד דרך נלוזה שלי לסחוט מחמאות שלא מגיעות לי, ולא הם הפתיים שיפלו בפח הזה, לא הם.

אז לא אתם צודקים ולא אתם צודקים.

אני מאוד מעריכה כנות. ומאוד מעריכה מודעות עצמית. למה זה כל כך מקובל חברתית היום, ואף מעודדים הכרה בתכונות החיוביות של האינדיבידואל, העצמה אישית, מינוף וכל השטויות הניו אייג'-פיל גוד האלו, אבל אם אדם מכיר בתכונות הרעות שלו, זה משהו שגוי, לא רצוי, שצריך לטאטא מתחת לשטיח?

וואלה, לא חסרות לי תכונות שליליות. לחלקן נחשפתם דרך הבלוג, אבל תאמינו לי שיש עוד שפע שאתם בכלל לא מודעים אליו, ואני מניחה שיש גם כמה שאתם הבחנתם בהן ואני עדיין לא. מודעות זה השלב הראשון בטיפול, לא? אז למה הטאבו הזה? למה ישר נכנסים למגננה או לסטייט מנחם כשבנאדם מתייחס לפגמים שלו?

סתם, אני לא באמת מופתעת. גם אני חוטאת בזה. הנה- עוד פגם שלי. אבל אני מבקשת שלא תעשו את זה במקרה הזה. אני יודעת- נאה דורש-נאה מקיים. אבל אני לא נאה. מישהו אפילו רמז שאני כונפה חח (לפוסט הבא).

אז, אני לא שווה הרבה.

תראו, מאז כניסתי בסערה אל עולם הדייטים, הנמכתי משמעותית את הסטנדרטים שלי ביחס לבני זוג פוטנציאליים. זה לא בגלל הגיל, כי על הזין גיל וגם ככה לא אכפת לי שהביציות שלי מתייבשות, אני לא ממהרת לשום מקום חוץ מלמקום שרציתי להיות בו כבר לפני יותר מעשור. זה ריאליות. זאת השוואה שלי למי שאני רואה סביבי, ולסוגי הזוגיות שאני רואה סביבי. זו לא התפשרות. זה התמקדות בדברים שחשובים באמת. זה בא לידי ביטוי בעיקר במראה. פעם חשבתי שלעולם לא אצא עם קירח, או עם בעל זקן עבות- היו לי גם קירח וגם מזוקן. גם שמנמנים עוברים סלקציה. האקס שלי, בתקופותינו היפות, היה שמנמן (וגם אני). הטווחים האפשריים שלי בנוגע למראה חיצוני התרחבו כל כך, ובאמת שרק מקרים קיצוניים מאוד ייפסלו. מה שחשוב לי זה כל כך הרבה דברים אחרים. ואני מוצאת אותם- פה ושם- ומשם באה המשיכה- אבל זה מה שמכשיל אותי בסופו של דבר.

בכל אופן- אני לא שווה.

ואני משתדלת להחדיר לי את זה לתודעה מדי יום כמה שיותר, מצידי שאגיד תודה שמישהו מסתכל עליי, ובקצב הזה גם נוריד כמה סטנדרטים מתחום האישיות והתוכן. 

לא, זה לא להיט לחיות ככה. אז? זה אומר שנחייה בהכחשה? 

יש לי איזה כמה תכונות טובות, אני לא אומרת, אבל לא סתם נפסלתי שוב ושוב. תאמינו לי. אם אתם חושבים שכל הקטע שאני לא יודעת להגיד לא זה הדבר הכי גרוע, אתם לא מתקרבים בכלל. אני אוסף של בעיות אישיותיות ותפקודיות, של חרדות, של incompetence, של תלותיות מזעזעת, של חוסר בגרות, והרשימה נמשכת. התכונות החיוביות שלי מתגמדות לנוכח כל זה. אני לא קשה עם עצמי. אני כנה. האם זה אומר שאני לא ראויה לאהבה? אולי לא. אולי כן. לא יודעת. הבעיה שלי היא שאני חכמה מדי לדעת כמה שאני טיפשה. אז אני יודעת שאת גילברט שלי אני לא אשיג (שאם לשפוט על פי הרמיזות בספר האחרון, כנראה שגם הוא לא מציאה כזאת גדולה), אבל אני גם מספיק מודעת לתכונות החיוביות שלי כדי לא להסתפק ב..צ'רלי סלואן, איי גס? טוב הרפרנסים מאן לא מועילים פה לאף אחד. הבנתם. אז אני לא יכולה להסתכל על זוגות- לצורך העניין- מסוג האנשים שעבדו איתי במקום עבודתי האחרון- ולהגיד "לכל סיר יש מכסה, אז יהיה קצת עקום ועם חלודה, אללה באב אללה נסתדר עם מה שיש", כי אני זה לא הם. אני יותר מהם בדברים מסויימים, ופחות מהם בדברים מסויימים. חח נזכרת איך שהרבה פעמים כשהפסיכיאטר שלי מנסה לשכנע אותי בפעם המיליון להוריד את ההצהרה שאני לא רוצה ילדים מהפרופיל שלי באפליקציה, הוא מביא דוגמאות ממטופלים אחרים שלו, ומספר על גברים חתיכים הורסים, מצליחנים, שווים לכל הדעות, שעשו איזו שטות בדייט הראשון ובגללה לא זכו לדייט שני (כך הוא מקביל בין ה"טעות" שלי בהצהרת האלהוריות שלי לבין הטעות של אותו גבר בדייט), ואני מוצאת את עצמי תוהה- הו איפה, איפה הם המטופלים השווים האלה שלך, ולמה לעזאזל אתה לא מכיר בינינו? היי, שנינו דפוקים, כבר נקודת מוצא טובה. ואז אני נזכרת בפרק ההוא של סקס והעיר, שקרי התחילה לצאת עם מטופל של הפסיכולוגית שלה, ואחרי ששכבו גילתה שהסיבה שהוא הולך אליה זה כי הוא תמיד מאבד עניין בנשים אחרי שהוא שוכב איתן- ויורדת מהעניין. אבל זו הנקודה. את המטופלים השווים שלו הפסיכיאטר שלי לא יכיר לי לעולם, ולא רק מסיבות של אתיקה רפואית כי כבר הבנו שהבנאדם לא אתי בשיט, ולא משנה כמה שבכל פגישה הוא מתעלף עליי במחמאות על כמה שאני נראית מצויין, ואינטיליגנטית, ואיכותית, וזיבי- ועוד זועם עליי כשאני מנסה לרמוז שהוא אומר את זה רק כדי לתת לי בוסט לאגו, ומביא כדוגמא את האקס שלי, שהוא היה רומס לו את הביטחון העצמי בכל פגישה על כמה שהוא שמן- בשורה התחתונה אני לא מישהי רלוונטית להכיר לגבר שווה.

וזה בסדר.

כי אני לא בחורה שווה.

אבל אני עדיין רוצה אותו

נבון

ושנון

ואכפתי

וסרקסטי

וחסר טאקט

ולא בנאלי

ומפגין אהבה

וארסי

אתאיסט

שמעשן וויד כל היום

שלא סובל מסגירות מחשבתית

שאין לו דעות קדומות על בחורות ששוכבות בדייט ראשון

ושלא רוצות ילדים (ושלא ירצה גם)

שאוהב לצאת

וגם להישאר בבית

שיגרום לי הכי לשנוא אותו בעולם

כי אני הכי אוהב אותו בעולם.

ואני לא יודעת על מה מבין הדברים האלו אאלץ לוותר.