אנחנו כרגע חיים על זמן שאול ולא ברור מתי, אם בכלל, מישהו מהמנג'רים יחטוף סיבוב שוב ויוריד את השאלטר, אבל Jimmy cracked corn and I don't care. לא טרחתי לגבות את כל התקופה מינואר. אני יודעת שאני אתחרט על זה. זאת פאקינג תקופה משמעותית בחיים שלי, שנייה רק להיא מלפני למעלה מעשור, עברתי בה שינויים מהירים וקיצוניים, וחוויות די מטלטלות. אבל אין לי זין לזה. באמת. אין לי כוח. בתקופה שלא כתבתי התרחשו עוד דברים והצטברו עוד תובנות, וגם אותם לא פוסטטתי כי מאוורר. אז לא. אין לי פנאי לגיבויים. זה שקר. יש לי עכשיו את כל הזמן שבעולם, אני מובטלת. אבל זה לא מה שמעניין אותי כרגע. לא, אין חדש תחת השמש.
לא טוב. גם לא רע, אבל בהחלט לא טוב.
איך אני אתמצת לעזאזל? אני גרועה בתמצותים.
אז ככה.
היה אחד הרצל, שהכל היה טוב ויפה ואימוג'ים של נשיקות, עד שנפגשנו, והוא רמז, עלק בעקיפין, שאני כונפה.
אחריו הגיע קונדסון. קונדסון כזה לייץ. צחוקים איתו. לא תתפסו אותו רציני לשניה. אז זה התחיל מהתלוצציות על כך שאנחנו מתחתנים, היה אפילו וואטסאפ אחד שהוא ניסח כמו הזמנה לחתונה שלי ושלו, והוסיף "ותביאו צ'ק שמן, כי לא תהיה ברית", שהעלה חיוך. אבל קונדסון, בעוונותיו, הוא רמי נעלמי. אבל לא סתם רמי נעלמי שהתכתבתי איתו היום ומחר לא שמעתי ממנו, רמי נעלמי ששלח לי הודעה, עניתי מייד, אבל הוא אפילו לא ראה כי מייד התנתק ותגובה אני מקבלת במקרה הטוב אחרי שעתיים. ואני לא מדברת על מקרים בודדים. זה כל הזמן ככה. שיחה איתו זה סיפור בהמשכים. באיזה שהוא שלב זה מתחיל לעצבן. הייתי עוקצת אותו בקטנה, באמת, הכי חביבות והומור, אבל זה קונדסון זה, גם בעקיצות הוא חומד לצון. הוא כל הזמן היה מציע להיפגש מהרגע להרגע, ולא התאים לי, מה גם שלא רציתי לשדר מסר של אחת שיושבת ומחכה. בנוסף, הוא גם סירב לצאת. אחרי כמה דחיות והמשך חיזור עיקש, אם כי מקוטע, שלו, הגיע יום חמישי, והוא החליט שהוא מפתה אותי באגדות על קוקטיילים הום-מייד ופופקורן בדירתו.
ישבתי וחשבתי.
בואו, אני לא מטומטמת.
אני יודעת מה זה להיפגש עם גבר בדירתו.
אין יותר סיל דה דיל מזה.
השאלה מה אני רוצה.
שושנה מצויה שאלה אותי בתגובות לפוסט הקודם כמה עוד אפשר להנמיך ציפיות.
אוהו, אפשר.
מצאתי את עצמי על אוטובוס (!) בדרך אליו, כשהוא אמור לאסוף אותי בתחנה. הגיע על אופניים, כולו שמח וטוב לב, והרכיב אותי מאחורה.
בעודי מיטלטלת במעברים בין מדרכה לכביש לבאמפר, חשבתי לעצמי, לאיזה שפל הידרדרתי.
מגיעים אליו, איך שהוא פותח את הדלת נגלה לפניי מחזה של דירת זיונים- מוזיקת צ'יל אאוט ברקע, אורות עמומים, כוסות קוקטייל על השולחן, ומיטה מסודרת לעילא. התאפקתי לא להיקרע מצחוק. אבל, היי, מה אני משחקת אותה. אני יודעת למה באתי.
אז בהתחלה היה סמול טוק. משהו על הקוקטייל שהכין (שהיה בן זונה, בשיא הכנות), משהו על הערך המוסף שיש לפופקורן שהוכן במכונת פופקורן ולא במיקרו (MEH), קצת על העבודה שלו, כמעט וכלום על ה(non)עבודה שלי, ואז עברנו לביזנס.
אני רק אומר דבר אחד- לבחור מאוד חשוב שהבחורה תהיה מסופקת. או, בעצם, הוא חווה סיפוק מלספק את הבחורה. והמבין יבין.
אז היה מה שהיה, אני, כמובן, לא יצאתי מסופקת כי זו אני, אבל הערכתי את המאמץ. ואז אנחנו שוכבים מחובקים והוא מנשק לי את היד ושואל אותי מה השם משפחה שלי ואיך כותבים אותו באנגלית. ואני לא הבנתי. זה לא השלב שבו אתה אמור להגיד "היה נעים" ולהזמין לי מונית? האם קונדסון מפתיע? שכבנו שם קצת, מפטפטים על שטויות, ואז עברנו לספה, הוא הכין לנו עוד מנה של קוקטייל, ישבנו וכרסמנו פופקורן והוא דיבר על כל מני שטויות שרק קונדסונים סטלנים מדברים עליהם, כמו זה שצריך שבכל בניין יהיה חדר שתהיה בו מכונת פופקורן או מכונת במבה, ושהדיירים ישלמו עלות סמלית על תפעול המכונה, ואיך הוא רוצה להציע את זה לוועד בבניין שלו, אבל בעצם לא, והאם הייתי מוכנה לגור ביער.
אני בעיקר שתקתי. מצאה חן בעיניי ההתנהגות הידידותית שלו לאחר האקט וזה שהוא לא מגרש אותי, למרות שמטרת הפגישה הייתה ברורה לשנינו. לא ידעתי איך לאכול את השטותניקיות שלו. אני מתה על שטותניקיות- אבל כשהיא באה ביחד עם רצינות ותחכום. אצלו הייתה רק שטותניקיות. אז התחלתי לשאול את עצמי מה בכלל הציפיות שלי מכל החיבור הזה. לא הספקתי להגיע למסקנה, כי הוא הרים אותי בזרועותיו ולקח אותי למיטה לסיבוב נוסף.
הוא, מבחינתו, כנראה, היה משאיר אותי אצלו עוד ועוד. גם אחרי הפעם השניה הוא שוב התחיל לדבר על שטויות בזמן שהוא מנשק לי את היד, אבל אני הבטתי בשעון, וזכרתי שיש לי עוד אימון על הבוקר, אז מלמלתי שכדאי שאני אזוז. הוא הזמין לי מונית, על חשבונו, נתן לי נשיקה בפתח הדלת, וזהו.
למחרת נפגשתי עם האקס שלי בבר הקוקטיילים האהוב שהיינו נוהגים ללכת אליו דרך קבע כשיצאנו.
"איך היה הדייט אתמול?" הוא שאל, ואני סיפרתי, ותיארתי, והסברתי שזה לא דייט ולא נעליים. אל תיבהלו, אני מספרת לאקס שלי על כל הזיונים שלי. הוא זה ששואל. בהתחלה חששתי לפגוע בו, מאחר ואיתו לא הייתי ככה, אבל הוא התעקש שאספר לו, וזה לא מפריע לו בכלל. בהתחלה התלהבתי שאני יכולה להיות פתוחה איתו ככה, אבל מאז כבר הבנתי שזה לא מפריע לו, כי אני חסרת משמעות בשבילו עכשיו.
"הוא דיבר איתך היום?" הוא המשיך לשאול.
"לא," עניתי, "אבל ציפיתי לזה, כי היום היומולדת שלו והוא אמר שהוא נוסע למכמורת עם חברים".
הדממה הזאת נמשכה כל הסופ"ש, ורק ביום שני הוא שלח לי הודעה. אני כבר עד אז אכולת סרטים למהדרין, יושבת עם חברה וחופרת לה איך הוא נישק לי את היד אבל היה רק זיון אבל הוא גם דיבר איתי והיה נחמד ושהוא מאוד משקיע בסקס, אבל הוא נעלם כל הזמן ומה את אומרת, גיברת?
הוא מייד שאל אותי איך היה הסקס. הבטתי בחברה בפרצוף סימן שאלה. אם זה היה תלוי בי הייתי אומרת טוב, כי תכל'ס הוא השקיע, אבל החברה מייד הורידה. "תגידי 'לא רע בכלל' אם את לא רוצה 'בסדר'".
ואז הוא המשיך בכמה בא לו לרדת לי ושהוא יכול לעשות את זה כל היום, ואני מבולבלת, בא לי לבכות.
"יש עוד דברים חוץ מסקס שיותר חשובים לי," כתבתי.
"מה, שירה בציבור?" הוא ענה. קונדסון כזה.
עם כל ניסיון שלי להוביל את השיח למקום רציני, הוא רק התלוצץ וחזר לסקס.
בסוף כבר לא יכולתי. כתבתי לו שנתתי לו את המסר הלא נכון וזה עליי, אבל כנראה שאנחנו לא מחפשים את אותם דברים. והוא, גם כן, מגיב פעם בשעה literally, שאל מה אני מחפשת. אמרתי קשר רציני ושאני מבינה שזה לא מה שהוא מחפש, הוא קרא, ונעלם לעוד שעה, שבסופה הגיב "טוב," עם אימוג'י נקרע מצחוק, ונעלם.
ואחריו
הגיע מיסטר רייט.
עם מיסטר רייט היו לי שני דייטים קסומים ונטולי סקס. בחיים לא זרם לי בדייט כמו שהיה איתו. מקסים אמיתי. בדייט הראשון לקח אותנו קודם כל לשחק באולינג יחד- גאוני! רעיון נפלא לשבור את הקרח. היה לנו משחק כייפי ומצחיק למרות שאני גרועה בבאולינג, ואחריו הלכנו לסוג של פאב אירי באזור. לא היו שתיקות. כל הזמן דיברנו. ואני הייתי במיטבי- מצחיקה, בטוחה בעצמי, שנונה, חביבה. והוא, כזה מתוק, כל כך התעניין בי, שאל אותי שאלות אמיתיות, לא החרא הזה של ריאיון עבודה, כדי להכיר מי אני מבפנים. באיזשהוא שלב לקח לי את היד, והתנשקנו. התנשקנו שוב כשהגענו לאוטו שלו, ושוב כשהוא הוריד אותי בבית.
למחרת שלחתי הודעה לחברה שלי- "נראה לי שאני קצת מאוהבת".
הוא התכתב איתי למחרת, ולאחר מכן, וכבר קבע איתי דייט נוסף ימים ספורים לאחר מכן, בסינמטק.
"אוי, הסינמטק!" הפסיכיאטר שלי התמוגג מאושר, "כבר אני אוהב אותו! סוף סוף היה לך דייט אמיתי. כל מה שהיה לך עד עכשיו זה לא דייטים. זה סטוצים, חוץ מאולי אחד. ואני רואה אותך עכשיו, זורחת מאושר, לא ראיתי אותך ככה אחרי אף אחד מהדייטים האחרים".
"כן," חייכתי, "ואני שונאת שאני ככה. כשמתרוממים כל כך גבוה, ההתרסקות הרבה יותר כואבת".
בדייט השני הלכנו לסינמטק להקרנה של כמה סרטי אנימציה, ואני כל כך חששתי לפניו ששוב יהיה כמו בדייט השני עם הבחור החמוד הקודם, שבגלל שצופים בסרט, לא מדברים, והשיחה לא תזרום. זה לא קרה. כל הסרט הוא החזיק לי את היד ואני ליטפתי לו את הזרוע, הערנו אחד לשני כל מני הערות משעשעות על הסרטים, ולאחר הסרט הוא הציע שנלך לאכול גלידה. טיילנו יד ביד למתחם שרונה, הוא קנה לנו גלידות, והתיישבנו על ספסל. דיברנו שוב והוא התעניין בי, במה שאני אוהבת, אפילו רצה לשמוע את השיר האהוב עליי. התנשקנו כמה פעמים, ואחרי שסיימנו את הגלידות, קמנו, והלכנו לטייל בתל אביב. הגענו לגינה לייד מבנה מסויים, ומיסטר רייט ראה שעל השלט שמחוץ למבנה כתוב "אולם ארועים וגלריה" (אני הייתי בלי משקפיים, מספיק הייתי צריכה להיתקע איתם בזמן הסרטים).
"בא לך שנטייל בגלריה?" הוא שאל, ונכנסנו למבנה. היו שם כל מני אנשים, ואחד מהם, שנראה שקשור לבניין, שאל אותנו מה אנחנו מחפשים, והסביר שזה אולם ארועים ולא גלריה. משום מה זה לא גרם למיסטר רייט להתעניין פחות במקום, והוא התחיל לשאול כל מני שאלות לגביו. בשלב מסויים, האיש אמר "כשתתחתנו, בקרוב, אני מקווה, תוכלו לעשות את זה כאן".
אני נחנקתי, והייתי בטוחה שגם מיסטר רייט נבוך, אבל הוא נראה רגוע לחלוטין, ורק המשיך לשאול עוד שאלות בקשר לאולם.
המשכנו לטייל ברחבי העיר, עד שהגענו לאזור שממנו לקחתי מונית (הוא בא לסינמטק ישר מהעבודה בלי אוטו), התנשקנו, והוא הלך לתחנת האוטובוס שלו.
למחרת, בניגוד לימים הקודמים, לא קיבלתי ממנו הודעת בוקר טוב.
שלחתי לו "בו", הוא השיב בסמיילי, ובזה הסתיימה השיחה. לא היה לי שום דבר נוסף לומר לו, אבל נורא רציתי לדבר איתו.
לכל אורך היום הוא לא התכתב איתי. הרגשתי שמשהו קורה, ולמדתי שהאינסטינקטים שלי לא משקרים, גם אם אנשים חושבים שאני סתם לחוצה. ב
בערב שלחתי לו הודעה
"הכל בסדר?"
הוא ענה
"אני לא מבין את השאלה".
"אתה פחות מתקשר היום :)"
הוא קרא, ולא הגיב.
כעבור כמה דקות, שלח לי את ההודעה הבאה-
"כן, זה נכון. את לא מתקשרת בדייטים, לא יוזמת שום שלב בשיחה ולא מתעניינת בי בשום שלב. זה הוריד לי מפעם לפעם עד שפשוט לא בא לי לתקשר יותר".
הבטתי בהודעה בעיניים צורבות. לא שוב. לא עוד פעם בגלל כישורי השיחה שלי.
אבל זה לא שוב. זה משהו אחר. הבעיה הפעם היא שאני מרוכזת בעצמי.
כתבתי לו שהוא צודק, ושאני מצטערת, שקשה לי ליזום נושאי שיחה, שזה לא קשור אליו, שחבל לי כי הוא מאוד מוצא חן בעיניי, אבל שאני אכבד כל החלטה שלו.
בלב ידעתי שלא על זה הוא מדבר.
"זה לא קשור רק לנושאי שיחה, זה קשור ללהפגין עניין באדם השני. מצטער, נתתי לזה צ'אנס אבל זה כבר עשה לי טרן אוף מבחינה רגשית. זה אפילו לא משהו שאני שולט עליו. סורי שוב".
הפעם כבר לא הגבתי. לא היה לי מה. כל מילה שלו בסלע. חדי העין בטח שמו לב, שכשתיארתי את הדייטים שלנו, כתבתי כל הזמן איך הוא התעניין בי, איך הוא שאל עליי. אני רק הגבתי. עניתי על השאלות, הגבתי על הבדיחות, הוספתי הרבה בדיחות משלי- אבל שאלות, לא שאלתי. מינימום של התעניינות בבנאדם שמולי לא הייתה.
לקחתי אוטובוס ונסעתי לחברה שלי. בכיתי כל הנסיעה. הגעתי אליה וסיפרתי לה את הסיפור.
ובכיתי, בזמן שהיא הסבירה לי לפרטי פרטים, איך הוא צודק במאה אחוז.
זה לא רק איתו. זה גם איתה. וזה גם עם אנשים אחרים. אני יודעת. ידעתי תמיד.
אני לא מצליחה. סיטואציות של אחד על אחד משתקות אותי. אין לי מושג מה להגיד, מה לשאול. אני כל כך חרדה שכל מה שאני מסוגלת להיות זה פאסיבית- עונה ומגיבה על מה שהאדם השני אומר. לא יכולה ליזום. זה מוציא אותי מרוכזת בעצמי, אגואיסטית, לא אכפתית.
אני לא רוצה להיות ככה. אבל אני לא יודעת מה לעשות. לאנשים זה נראה קל, הם לא מבינים איפה פה האתגר. "פשוט תשאלי," אומרים לי. מה? מה לשאול? אחרי ה"מה שלומך" או "איך עבר היום" אין לי שאלות follow up. אז שאלות ריאיון עבודה? באמת אין מנוס מזה? אבל למי אכפת? למי אכפת איפה הוא עובד, מה הוא למד, כמה אחים יש לו? אני רוצה להכיר בנאדם, לא מפרט טכני. והכרות, בעיניי, נובעת מחוויות משותפות, מצורת התנהגות, מדינמיקה. אבל זה לא נכון. כי הוא לא שאל אותי שאלות ריאיון עבודה. הוא שאל אותי שאלות עליי, הוא התעניין במי שאני, בפנים, האהבות שלי, המחשבות שלי, תפיסות העולם שלי, השגעונות שלי- הוא רצה לדעת הכל. ואני לא זוכרת. לא זוכרת מה שאל, ואיך שאל בכזו טבעיות, שזה לא מרגיש מעושה. איך שילב את זה בשיחה, איך דבר הזכיר לו דבר אחר. אבל זה ככה תמיד. כשאנשים שואלים אותי על אדם שאני אמורה להכיר היטב, אני מתחילה לגמגם, והביטויים "נראה לי" ו"אין לי מושג" עולים הרבה. לא שואלת כלום על אף אחד, וכתוצאה מכך לא יודעת כלום על אף אחד. וזה לא יכול להימשך ככה.
יש לי בעיה. לא. יש לי הרבה בעיות. ואני מוציאה כל שבועיים 900 שקל כדי לטפל בהן. ובתמורה אני מקבלת שק של סנטימנטים בעיטור קומפלימנטים. והבעיות נשארות.
זה נגמר. אני מעיפה את הפסיכיאטר ועוברת לפסיכולוגית, כזו כמו שהייתה לי לפני, שאשכרה מנסה להבין ממה נובעים החסמים שלי, למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה לסיטוצאיות מסויימות, ומנסה לעזור לי להשתחרר מהם.
בשבוע שעבר הגעתי לפגישה עם הפסיכיאטר, ואחרי שסיפרתי לו על ההתרסקות מהגבהים, אמרתי לו שאני רוצה להפסיק את הטיפול. אמרתי בכנות שאני לא מרגישה התקדמות, ושאני רוצה ללכת לפסיכולוגית. הוא היה בעד פסיכולוגית. אבל חשב שכדאי שאשלב את זה עם פגישות איתו בתדירות נמוכה יותר. וכמובן- אני חייבת להמשיך לקחת את הכדורים. לא רק זה, הוא הוסיף לי כדור חדש. אחד שאמור לגרום לי להיות יותר אסרטיבית או וואטאבר. אז אני תלויה בו. כי להיגמל אי אפשר בבת אחת, וכבר היו לי יומיים ששכחתי לקחת בהם את הכדורים והיו לי סחרחורות וצמרמורות וחולשה כללית- זה לא משהו שמשחקים איתו. אז מרשמים אני עדיין אצטרך.
לא שזה עוזר.
אז פיטרתי את הפסיכיאטר שלי, והשלב הבא הוא למצוא פסיכולוגית טובה- אבל מה בינתיים? אני עדיין פגומה. מה הטעם להמשיך לצאת לדייטים, אם הבעיה לא נפתרה? אז יבוא עוד מיסטר רייט הגון, וגם לו יימאס מכישורי ניהול השיחה הלקויים שלי.
לא. עד שהבעיה שלי תיפתר, החלטתי, אין יותר דייטים. הפסיכיאטר, בטרם פיטוריו, עוד הספיק להביע את סלידתו מהפתרון הזה. "הפוך, גוטה! את צריכה דווקא כן לצאת לדייטים כדי לתרגל את כל נושא ההתעניינות בפרטנר". אבל אני החלטתי. אני לא אשתמש בזיווגים פוטנציאליים כשפני נסיונות.
אבל בינתיים,
אני בודדה.
זה מורגש יותר עכשיו כשאני מובטלת. יותר מדי זמן פנוי להתמרמר. אני כן יוצאת, נפגשת עם חברות, חדר כושר, המון יוטיוב, אפילו אמא- אבל זה לא מספיק. אני כמהה למשהו אחר.
ואז נזכרתי.
בערב הדייט הראשון שלי ושל מיסטר רייט, בעודי מתארגנת, קיבלתי לפתע הודעה מקונדסון.
חודש מאז התכתבותנו האחרונה.
מה נזכר בי זה פתאום? הרי הבהרתי לו שאני מחפשת קשר רציני, והוא לא בעניין.
בטח חרמן.
ולי לא היה אכפת, הייתי לקראת דייט מבטיח, אבל צצה לי בראש המחשבה שאולי זה יגרום לי להיות פחות לחוצה בדייט, כשאני יודעת שגם אם לא יילך, יש לי פלאן בי. אבל מה זו הפלאן בי הזאת?
ועכשיו
אחרי שלא הלך עם מיסטר רייט
נזכרתי בהודעה.
אז הגבתי לו שבוע אחרי. שיטעם קצת את התרופה של עצמו.
מפה לשם התחלנו להתכתב, אמרתי לו שיגיד דוגרי מה הוא רוצה, הוא אמר ערב אצלו, ואני כתבתי
"בסדר".
בהתחלה הוא לא הבין, המסכן.
לקח לו יום-יומיים לנתח את ה"בסדר" הזה, ואז הוא חזר אליי ושאל מה אני מחפשת.
נאנחתי, וקפצתי למים.
אמרתי לו שאני מחפשת קשר רציני אבל אני יודעת שהוא לא בעניין, אז בינתיים אפשר קצת ליהנות.
הוא ישר נדלק, והתלהב, והשיחה מייד הפכה לרוויית סקס עם דיק פיקס לרוב.
ואני כבר החלטתי. לקח לי זמן, שלא תחשבו. פעם, אם הייתם שואלים אותי אם אני אי פעם הייתי מסכימה להיות בקשר של יזיזות, הייתי אומרת hell no. אבל הנסיבות השתנו. נהניתי אז מהערב איתו. ואם אני נכנסת לזה ביודעין שזה רק זה- לא אמורה להיות בעיה. הרי זה מה שעשיתי בפעם שעברה, ורק בגלל שהוא נהיה נחמד פתאום חזרו לי הציפיות. עכשיו אני יודעת לשם מה נתכנסנו. אז אין ציפיות. מה גם שמההתכתבויות האחרונות הוא קצת נשמע לי טיפשון וזה גם ככה מוריד לי מלרצות אותו כבנזוג.
שאלתי אותו מה לגבי שישי של אותו השבוע, הוא אמר שהוא נוסע לסיני וחוזר רק ביום שני, ושהוא מקווה שאחכה לו כשהוא יחזור.
אז אני חיכיתי ליום שני, חשבתי לתומי שאיך שהוא חוזר הוא ירצה לתאם מפגש. כלום ושום דבר. רק ביום חמישי דרש בשלומי ושאל אם אני רוצה לבוא עכשיו. התעצבנתי. להלן זונה בהזמנה, רק לחץ על הכפתור ואני אגיע מתי שתרצה, מהרגע להרגע. לא ככה מתייזזים.
"בטח ישבתי וחיכיתי להוד רוממותו שיקיש באצבעות ואני אבוא בריצה," אמרתי.
טוב, אז מה לגבי שישי? בצהריים היה לי ספא עם חברה לרגל יום הולדתה, ואמרתי לו שנראה איך אני ארגיש אחרי ואולי. מספיק אני מרגישה זולה מכל הסיפור הזה. שיהיה לי גם סיי. גם ככה אני זאת שבאה אליו, אם זה לא נערת ליווי אז אני לא יודעת מה כן.
בשישי אחה"צ הוא שלח לי הודעה.
עכשיו?
לא, אני עייפה, בתשע תזמין לי מונית.
דיל.
השעה 20:30 ואני מתאפרת, כשלפתע הודעה-
הוא בארוחת שישי ואחותו ביקשה שיעזור לה עם משהו בבית אז נאלץ לדחות או לבעוד 3 שעות, או לפעם אחרת.
יושבת פעורת פה ולא יודעת מה לעשות.
אני כן רוצה להיפגש איתו, אבל איזה מסר זה משדר שהוא מבטל לי ברגע האחרון ומצפה שאמתין לו עד 11 בלילה?
שולחת הודעה לחברה.
"אל תעני לו," היא פוקדת,
"אבל אני כן רוצה להיפגש.."
"אל תעני. שהוא ירדוף אחרייך".
עשיתי בעצתה. הסרתי את האיפור, החלפתי לפיג'מה, ויצאתי מחלון השיחה.
למחרת באתי אל החברה שיצאתי איתה לספא יום קודם. היא הופתעה מהגעתי בשעה מוקדמת, לאור זה שסיפרתי לה יום קודם לכן שאני נפגשת בערב עם קונדסון. סיפרתי לה את הסיפור, וגם היא הסכימה שאני לא צריכה לכתוב לו שום דבר.
בעודי אצלה, בשעה שש בערב הוא שולח לי הודעה- "התבאסת עליי?"
אני מוכנה להתפוצץ עליו, אבל החברה מזהירה- שלא יחשוב שאכפת לך יותר מדי. שלא יחשוב שישבת וחיכית.
אז הסתפקתי ב"לא, הכל טוב," מזוייף.
כעבור 3 שעות, מיינד יו- "אז את עדיין חושקת בי?"
הווריד במצח מפמפם- "בגדול כן".
כעבור שעתיים- "ישששששש".
"תהיה בריא" עצבני.
"ברור שאהיה בריא!".
וזהו.
זה היה בשבת שעברה. מאז לא שמעתי ממנו. חשבתי שייזכר בקיומי ביום חמישי, בנוהל, יום הזיונים הקבוע שלו, אך לא. וגם היום עד לרגע כתיבת שורות אלה לא יצר קשר.
ואני כבר מבינה
איזו סמרטוטה אני.
ואיך הוא כנראה עושה לי טובה.
כי אם וכאשר הוא יואיל לשלוח הודעה
אני אגיד לו שלא מתאים. שהוא לא רציני, ושגם ביזיזות יש צורה להתנהג. שאני לא אוהבת שמשחקים בי.
ואז הוא כנראה יגיד משהו מפגר
ואני אמצא את עצמי על מונית בדרך אליו.
זה לא משנה אם זה נכון או לא, אם אני אתייזז, איתו או אם מישהו אחר, או לא, אם זה טוב לי או רע לי.
אני בודדה.
מאוד.
יש לי יותר חברים משהיו לי אי פעם ואני
בו
ד
דה.
וזה האקס שלי המניאק שאשם. שגרם לי להתמכר לזוגיות, אפילו כשהיא מסריחה. ושעכשיו אני שווה בעיניו כקליפת השום, שהוא לא מזיל עליי דמעה, שהוא מאוהב בה, ובוכה עליה, והכונפה שהייתה איתו 10 שנים,
את מי היא מעניינת בכלל.
הכדורים האלה הם בדיחה. אולי אני לא במצב רע כמו שהייתי בשנה שעברה, אבל אני עדיין שם.
עדיין חושבת על מה שצריך לחשוב.
שוב מבינה, ועכשיו יותר מאי פעם, עד כמה אני חסרת תקנה ועלובה ומיותרת
ושאין בי טעם.
זה מקל עליי לדבר על זה. עם חברות, פה בבלוג.
אבל כשהשיחה נגמרת, והפוסט מסתיים,
אני נשארת עם עצמי
וחוזרת לשם.
וכלום לא חשוב.
לא עבודה, שאני צריכה יותר מתמיד,
לא קניית הדירה,
ואני ממלאת את חיי בבזבוזים וקעקועים, שהפכו להתמכרות מוזרה שלי.
משום מה אני מוצאת מרגוע במחשבה על הקעקוע הבא שלי.
אם לא אוכל להתחייב לגבר, אתחייב לקעקוע.
וגם אותם אני בוחרת בלי הרבה מחשבה.
האדרתי את האהבה, ואולי היא בכלל לא כזאת,
ואני מראש מועדת לאכזבה,
אבל היא הייתה תמיד מטרה בעיניי
ועכשיו אני מתחילה להבין שהגיע הזמן לוותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הפולניה