רציתי לכתוב פוסט ארוך וראוי כי יש לי כל כך הרבה מה להגיד.
אבל אחרי מה שעברתי, אני לא מסוגלת.
אני כל כך עייפה.
כל כך מותשת.
וכל כך לבד. זה כבר נהיה קלישאה, אני יודעת, אבל זאת האמת.
לא מצליחה לחשוב על בנאדם אחד, בודד, שאני יכולה לפנות אליו,
לסמוך עליו,
לדעת שהוא רוצה בטובתי,
בלי שום אינטרס,
ולא מתוך שום גחמה חולפת.
אני לא יכולה יותר.
ולא,
זה לא שני כדורי האקסטזי שלקחתי בפורים שמוטטו אותי ובנס לא גמרתי בגללם בבית חולים
זה אפילו לא האידיוט התורן שהתלהב ממני עד השמיים
ונעלם שניה לפני הדייט השני.
זה גם לא החדש (טרם הוחלט אם אידיוט או לא), שיש לו ילדים, ואני, מתוך יצר נקמנות או סתם בדידות החלטתי לשים על הולד את העניין הזה שהוא כל כך דיל ברייקר בשבילי,
כאילו שזה לא יצוף מתישהו,
ופשוט להנות מהרגע.
מהו הרגע? מה לעזאזל אני רוצה? ואיך אני נהנית בלי לרצות את זה?
אני לא.
מנסה למכור את עצמי כמו ליסטינג באמאזון, וזה כל מה שחשוב- שהוא ירצה אותי, ובינתיים יש אחד
שמאוהב
אלוהים יודע למה
ועצר את החיים שלו כששמע על האוברדוז המטופש שלי
ורצה "לבוא עכשיו לתת לי חיבוק עד שזה יעבור"
ג'יזס
למה זה תמיד ככה
למה תמיד רוצים אותי אלו שאני לא רוצה
ואני רוצה את אלו שרוצים את כולן.
תקשיבו.
זה לא יכול להימשך ככה.
זה פשוט לא.
חשבתי שאני בתקופה טובה.
מפציצה בקורס QA
אחת הפייבוריטיות של המדריכה,
אבל למי אכפת מקריירה
כשאין טעם לחיים.
למה יצאתי מזה, למה?
זאת לא עוד נפילה
תפסיקו לקרוא לזה "נפילה" כאילו שזה החריג וה"חיים" זה הדבר האמיתי
אין לי כוחות יותר וכלום לא עוזר לי
ואני כבר לא רוצה עזרה.
מי שלא רוצה לקחת אותי ברצינות, שלא ייקח אותי ברצינות
זה לא משנה.
אני אמצא את הדרך בקרוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הפולניה