פולניות נהנות פחות

ובתחילתו הייתי אמורה לציין דיסקליימר שמסביר שהשימוש ב"אהבה" בכותרת נעשה רק בגלל הטייקאוף ל"אהבה בימי כולירה", אבל שבפועל לא באמת מדובר באהבה, ובכך להרוס את כל הפואנטה של השימוש בכותרת הזו.

אבל כבר אין צורך בדיסקליימר הזה יותר.

לרוב העולם שנת 2020 הייתה שנה נוראית וקשה. גם לי. אבל היא התחילה נפלא.

כבר בנובמבר 2019 אדם מקסים נכנס לחיי.

אחרי תקופה של כמה חודשים שנמנעתי מלהיכנס לאוקיי קיופיד, החלטתי לנסות שוב. וכבר לא היה אכפת לי מה ייצא מזה. רציתי להרגיש שוב נחשקת- גם אם זה רק ללילה. ויתרתי על כל האידיאלים. רק רציתי מגע חם וקרוב.

לראשונה מזה הרבה זמן, קבעתי דייטים עם 3 גברים שונים באותו השבוע.

הדייט עם הבחור הראשון היה טוב, דיברנו הרבה, הרגשתי שהיה אחלה חיבור, הוא אפילו אמר שהוא צריך לקום למחרת מוקדם לעבודה, אבל הדגיש שהוא בוחר להישאר ולדבר איתי באוטו עד מאוחר כי הוא נהנה מזה. עם זאת, הוא לא ניסה לנשק אותי. כשניסיתי למחרת לברר את הסיבה, הוא הסביר שהוא לא רואה את זה הולך לקשר רציני ולא רצה להשלות אותי. פגועה, אך כבר נטולת אגו, אמרתי שלא אכפת לי גם משהו קליל ולא מחייב. אבל על אף,  ואולי דווקא בגלל העובדה שפריטי מאץ' השלכתי את עצמי עליו, הוא נעלם לי.

למחרת היה אמור להיות הדייט עם בחור מס' 2, אבל הקדרות והייאוש המוכרים נפלו אליי, וכמעט רציתי לבטל. רק בגלל שהוא באמת היה נחמד חירטטתי אותו שאני חולה, ודחינו ליום למחרת

גם ביום המיוחל כבר רציתי לבטל ברגע האחרון, אבל אז הכרחתי את עצמי בכוח לצאת. "מקסימום ערב נחמד עם קצת דרינקים ו-וויד", אמרתי לעצמי במרמור.

ואני מודה לקערת הבולונז השמיימית כל יום על זה מאז.

עם הבחור השלישי כבר לא נפגשתי.

אף פעם לא האמנתי במשפטים האלו, "הכל לטובה", או "לכל דבר יש סיבה". די עם הזיוני שכל, כשרע פשוט רע, זו לא איזו תוכנית שמימית עילאית שמובילה אותנו למקום שמתאים לנו.

הדייט עם חתיכי היה נפלא. כן, חתיכי, כך הוא יכונה פה מעכשיו. אני ספיוסקסואלית- אבל לא עיוורת. כשהוא פנה אליי בקיופיד דווקא ראיתי בחתיכות הכה אווייס שלו דווקא מגרעה. "בטח עוד אחד שרגיל שבחורות מתעלפות עליו על ימין ועל שמאל", חשבתי אז. אבל בפרופיל הוא נשמע באמת מקסים, וגם בהתכתבות, מה שעוד יותר עצבן אותי. הוא לא יכול להיות חתיך נורמלי ולהיות גם מניאק? ומייד נהייתי מודעת לכמה שאני לא. פשוט לא. לא ברמה שלו. עם החיוך המקסים שלו, והעיניים הטובות, והכלב האהוב, והמגורים במושב ירוק, והתמונות בהן הוא מצייר ומשחק טניס והתשוקה הבחתי נלאית שלו ללמוד ולדעת. הוא היה טוב מדי. ואני.. אני כל כך פגומה.

אבל הדייט היה מדהים. הכי טוב שהיה לי עד אז. ישבנו בבר קוקטיילים שמאז הפך לחלוטין למקום שלנו, דיברנו וצחקנו בלי הפסקה, שתינו מלא, היה חיבור מטורף. כשהוא החזיר אותי הבייתה, וישבנו באוטו שלו לעשן, הוא שאל פתאום אם אני מסיימת את הג'וינט שלי בקרוב, כי הוא רוצה לנשק אותי.

יצאנו 3 חודשים.

"יצאנו".

עד שהתחילה הקורונה. היינו בחדרי בריחה, ובהופעה של שחר חסון שכבר קבענו אחרי הדייט השני, למרות שהיא תוכננה לחודש אחרי )הצהרת כוונות)- אבל בעיקר נפגשנו אצלו. שתינו, עישנו, ראינו סרטים וסיטקומים מטופשים מהניינטיז, את ערוץ השעשועונים האמריקאי ב"קודי", שיחקנו scrabble ו-draw something יחד באפליקציה, וכשהוא היה עובד לילות, היינו מתכתבים עד הבוקר.

סיפרתי לו על הבעיה בסקס שלי והוא היה קשוב ומבין- עד לרמה שהוא סירב לחדור אליי, ולא משנה כמה הסברתי לו שזה בסדר, שעשיתי את זה עם גברים אחרים, שאני יכולה להתמודד עם זה, שאני לא רוצה שהוא ייענש כי לי יש בעיה, שהאקס שלי בגד בי כי לא שכבתי איתו. אבל הוא לא הסכים. חתיכי מאוד מצוייד, והוא ראה על הפנים שלי שכואב לי כשהוא חדר אליי. ואני כעסתי על עצמי. כי דווקא בגלל שהוא כל כך כיבד אותי בניגוד לגברים שלפניו, רציתי לתת לו לא פחות ממה שהם קיבלו אם לא יותר. 

הסקס בינינו הפך רק לירידות, שהוא טען שהוא ממש נהנה מהן וגומר מהן ממש טוב, ושמבחינתו גם ככה ירידות עדיפות על חדירה, אז אין שום סיבה שאני ארגיש רע, ושאני לא צריכה לעשות שום דבר כדי לרצות אף אחד אחר. זו הייתה המנטרה הקבועה שלו אליי. הוא אפילו כעס עליי שאני כל כך מוותרת על עצמי. הוא רצה שאעשה רק מה שאני רוצה באמת. 

אבל לא הכל היה מושלם. ככל שהכרנו יותר, ראיתי שאנחנו שונים בדברים מסויימים. באותה תקופה הלכתי לפסיכיאטרית שלי וסיפרתי לה על החששות שלי. אמרתי לה שהסיבה היחידה שאני לא נפרדת ממנו היא כי אני לא יודעת איך אסביר את זה לאמא שלי, שעד שסוף סוף מישהו רוצה בי, אני לא רוצה אותו.

אבל החיבור איתו היה ללא ספק הטוב ביותר שהיה לי אוור עם מישהו עד אליו. הומור דומה וכמעט זהה, חיבה לפילוסופיה ודוקו, אהבה למוזיקה אלקטרונית, לוויד- שילוב של מאגניבות ושטותניקיות עם חנוניות ועומק באותה מעטפת. משהו שחשבתי עד אז שלעולם לא אפגוש.

ויום אחד

נכנסתי לקיופיד

וראיתי אותו מחובר.

ועוד יום

ועוד יום.

"אם אני אשאל אותו על זה הוא יגיד לי שזה שראיתי את זה מוכיח שגם אני שם," רטנתי בפני הפסיכיאטרית אז, "אבל אני שם רק כדי.. לרגל אחריו.."

יום אחד אזרתי אומץ ושאלתי אותו.

הוא לקח שאיפה ארוכה.

אמר לי שממש ממש כיף לו איתי. ושהוא ממש שמח שאני בחיים שלו. אבל שהוא לא מרגיש שזה זה. הוא לא דיבר ולא יצא עם אף אחת אחרת מקיופיד מאז שהתחלנו לצאת.. אבל הוא לא חושב שנתאים כזוג. אבל שהוא ממש ממש רוצה שנהיה ידידים טובים.

"אף פעם לא הייתה לי ידידה," הוא אמר בחשש, "ויש לי חיבור ממש ממש טוב איתך שבחיים לא היה לי עם אף אחת".

"אז למה.." מצאתי את עצמי ממלמלת בכאב, לא מבינה למה אכפת לי פתאום.

"פשוט.. לזוגיות אני מחפש משהו אחר. אני מרגיש שאנחנו לא ממש מתאימים לזה. אבל אני לא רוצה לאבד אותך. את חשובה לי ויהיה לי ממש עצוב אם לא תהיי בחיים שלי יותר".

"אני לא מחפשת ידיד," אמרתי בכעס. אני מחפשת זין, חשבתי בעצב. "תן לי לחשוב על זה".

ביומיים שחלפו נזכרתי שאוטוטו יש לי יומולדת. כמה חיכיתי ליומולדת הזה. סוף סוף יומולדת עם חבר, ואז וולנטיינס! ומה עכשיו? אין לי חברים, אני בודדה.. שוב יומולדת עצוב?

"אם.. אם נישאר ידידים.." בלעתי את הגאווה שלי, "אתה תחגוג איתי את היומולדת שלי..?"

"ברור! איזו שאלה! בשמחה!"

אז נהיינו ידידים.

בפגישה הבאה אצלו הקפדתי לשבת במרחק ממנו ולא לגעת בו או להחפיץ אותו במחמאות סקסיסטיות כמו שעשיתי עד אז והפכו לקטע שלנו. ובערב, ציפיתי שייקח אותי הבייתה, אבל הוא רק פיהק  כשהוא נכנס לחדר השינה ואמר "נלך לישון?"

הרמתי גבה. אבל באתי מוכנה גם לסנריו ההזוי הזה. בניגוד לכל הפעמים הקודמות בהן הייתי ישנה איתו בחזיה ותחתונים, הבאתי הפעם פיג'מה. נכנסתי למיטה, והוא נכנס למיטה, ופתאום התחיל לחבק אותי בכפיות.

לא הבנתי מה קורה פה. לא אמרנו ידידים? למחרת שלחתי הודעה לידיד שלי שטען שגם הוא לפעמים ישן כפיות עם ידידות שלו שאין לו איתן שום קשר מיני.

נו טוב.

בפגישה הבאה הוא כבר התחיל למזמז אותי במיטה.

והדרך לסקס הייתה קצרה.

לא אמרתי כלום.

נהניתי מהמצב הקיים. אמנם כעסתי מכך שזה לא מוגדר, אבל הנחתי שמדובר בסוג של יזיזות, כי לאף אחד מאיתנו לא היה שום דבר בתחום הזה באותו זמן, אז למה לא.

במקביל, התחלתי להכיר אותו יותר לעומק.

ופתאום גיליתי בו צדדים כל כך יפים שלא ראיתי לפני כן.

ראיתי כמה הוא חכם, ורגיש, מעניין, וטוב לב.. וככל שנמשכתי יותר לאישיות שלו, קרה לי משהו שמעולם לא קאה לי לפני כן- נמשכתי בטירוף למראה שלו.

כן, אמרנו שהוא חתיך.

אבל גם אמרנו שאני ספיוסקסואלית.

מראה לבד מעולם לא היווה כלום עבורי, ולעומת זאת אישיות לבד יכולה להדליק אותי בטירוף.

אבל עד כה לא יצא לי לחיות אישיות מושכת בגוף מושך.

ומסתבר

שההשפעה של זה עליי

זה כמו אפרודיזיאק.

נמשכתי אליו ברמות מטורפות. לא יכולתי להפסיק לפנטז עליו, לרצות לגעת בו, לעשות לו דברים. בחיים לא הייתה בי תשוקה כזו כלפי אף אחד. כשאני נמשכת לאופי של גבר, המראה שלו הופך ליותר סקסי בעיניי, אבל כשהמראה מלכתחילה סקסי בצורה אובייקטיבית וללא עוררין, זה משהו שאני לא יכולה לעמוד בפניו. 

רציתי אותו כל הזמן. הייתי חרמנית עליו בטירוף. והוא לא הבין.

"אבל מה יוצא לך מזה? את רק מוצצת לי".

"חולה על הזין המושלם שלך!" אני מחייכת בשובבות. רק מלגעת בו, מללקק אותו, מלטעום אותו, קיבלתי סיפוק אדיר, לא יכולתי להפסיק. גם אחרי שהוא היה גומר הייתי מתחילה למזמז אותו שוב. לא ידעתי שובע. וכל כך התלהבתי מזה. פריג'ידית עלק. וניסיתי לשכנע אותו שוב לחדור אליי. הרגשתי שאף פעם לא הייתי כזאת חרמנית בזמן חדירה, ואולי זה יעזור במשהו. אבל הוא לא הסכים. "לא מוכן להכאיב לך". 

במקביל הלכתי לאחת המומחיות הכי גדולות בארץ (אם לא ה) למחלות מבוא העריה, והיא סוף סוף נתנה שם *פיזי* לבעיה שלי- קרום בתולין גמיש שלא נקרע ונמתח עם כל חדירה- ומכאן הכאב. הפיתרון? ניתוח להסרתו. 

אמרתי לו שלפני שאני מחליטה על הניתוח אני צריכה לדעת שיהיה לי עם מי "לבדוק שהוא הצליח". 

"אני יודעת שאנחנו לא זוג ושאתה מחפש כרגע זוגיות.. אבל אם אני אקבע עכשיו תאריך לניתוח.. אני יכולה לסמוך עליך שאני אוכל לבדוק איתך שהוא הצליח?"

הוא הבטיח שכן.

לא קבעתי תאריך לניתוח.

ככה חצי שנה היינו יזיזים. אבל לא, זו לא ההגדרה הנכונה. היינו friends with benefits. הסקס היה שולי בקשר שלנו. היינו חברים טובים. נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע, בחלקן בכלל לא שכבנו. שיחקנו משחקי טריוויה בפלייסטיישן, הלכנו לקוויז נייט של פרנדס ביומולדת שלי, בפסח, בעיצומו של הסגר הראשון, עשיתי סגר עם המשפחה שלו בזום, ונשארתי אצלו כל הסגר. בקיץ הוא פתח בריכה מתנפחת בחצר, והשתכשכנו בה עם ארטיקים כשאנחנו צופים בריאליטי טראש בטלויזיה שבחצר. היה מושלם.

ולאט לאט

התאהבתי בו.

"הוא יבין עם הזמן שהוא לא צריך זוגיות בכלל, ושמה שיש לנו עכשיו זה הכי טוב," הייתי אומרת אז למאמנת שלי. "למה צריך חפירות של בת זוג? למה צריך את האינטנסיביות של לגור ביחד? הכי כיף להיפגש פעמיים-שלוש בשבוע, לדבר פה ושם ולתת ספייס כשצריך, לעשות רק פאן ביחד.. בטח הוא כבר לא מחפש יותר".

אבל הוא כן חיפש. במסגרת הפתיחות בינינו הוא שיתף אותי בהודעות שהוא מקבל מבחורות בקיופיד, שהתאכזבו מזה שהוא ציין בפרופיל שהוא לא רוצה ילדים. כן, כי הוא אלהורי, מן הסתם. אני יוצאת אך ורק עם אלהוריים. אין לי מה לבזבז לעצמי ולמישהו אחר את הזמן.

וזו גם הסיבה

שנכנסתי לקבוצה בפייסבוק.

הקבוצה ששינתה את הכל.

לפני כ-3 שנים הצטרפתי אליה. קבוצת הכרויות לאלהוריים. לא שהיו לי אשליות בקשר ללונדון, אבל זה היה יותר בבחינת "לא יועיל- לא יזיק". בהתחלה לא הגבתי בכלל, רק צפיתי מהצד. אבל עם הזמן התחלתי להגיב יותר ויותר, עד שבאופן מאוד לא אופייני לי, הפכתי לאחת הדמויות הבולטות והאהובות ביותר שם. לא אגזים אם אומר שאפילו סוג של "מלכת הכיתה". הבאסה זה שרוב החומר האנושי הגברי שם לא היה מדהים. התחילו איתי הרבה, אבל לא התפתח מזה כלום. אבל לא היה אכפת לי. היה לי את חתיכי, לו לא הייתה אף אחת אחרת, ובקבוצה היו דיונים מרתקים שהיה לי מעניין לקחת בהם חלק, ואנשים אהבו אותי שם.

ויום אחד

במהלך התכתבות קלילה עם חתיכי

שלחתי לו צילום מסך של משהו מצחיק מהקבוצה

והוא פתאום זרק

"אולי אני אצטרף לשם".

בהתחלה עבר בי רעד קליל של חשש, אבל הוא חלף מהר מאוד. טוב לו איתי, אין לי מה לדאוג, וחוצמזה, אין בינינו כלום, אני מפרגנת.

"לא בשביל להכיר," הוא מיהר להסביר למרות שלא אמרתי כלום, "סתם, בשביל הצחוקים".

"יאללה לך על זה, אם תכיר שם מישהי אני אקבל מקום בגן עדן," צחקתי. אח, איזה קולית אני. חברה קולית. הוא יראה כמה שזה לא מזיז לי ויקנא ויבין שהוא רוצה אותי.

כעבור מס' שבועות הוא הכיר שם אותה.

זה התחיל מלדחות איתי פגישות.

ואז לבטל ברגע האחרון.

ובמקביל הוא סיפר לי שאין לו חיבור טוב איתה כמו שיש לו איתי, אבל אלו דברים שלוקחים זמן.

ואז הוא אמר שהוא אוהב אותה.

ואז סגר שני, והיא באה להיות אצלו כל הסגר.

ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי אותו

ואז

הם מדברים על לחפש לבית ביחד

אחרי 3 חודשים.

אני איבדתי את זה.

לגמרי.

עברתי סחרור שלא היה לי בחיים.

בכיות של ימים ולילות

וריבים סוערים איתו.

קיללתי אותה שהיא כלבה שתלטנית

שהיא לא נותנת לו ספייס

שהיא גורמת לו לוותר על דברים שחשובים לו ומאיצה את הקשר שלהם,

הוא היה נפגע ממני מאוד, מנסה להכיל את הכאב שלי, מתנצל, מסביר, אומר לי דברים נפלאים.

"אני ואת זה לכל החיים!" הוא היה נשבע. "בשאיפה שלי נהיה best friends. החלום שלי זה שנהיה זוג במירוץ למיליון. זה יהיה מדהים!"

אבל אני נפגעתי. ובמיוחד אחרי שראיתי תמונות שלה. הייתי בטוחה שחתיך כמוהו יילך עם איזו כוסית על שהוא בקלות יכול להשיג, שגם אז הייתה גורמת לי להרגיש רגשי נחיתות לגבי המראה שלי- ולתדהמתי גיליתי בתמונות בחורה ש.. גם אנשים שמכירים אותי במציאות אמרו שהיא גירסה פחות יפה שלי. יש בינינו דמיון מסוים. וכוסית על היא לחלוטין לא.

אז למה היא ולא אני?

למה אם אתה בעצמך אומר שאין לך חיבור טוב איתה כמו שיש לך איתי?

"אבל את לא שמחה שיש לך מישהו בחיים שאוהב אותך באמת בתור הבנאדם שאת, ולא כי יש לך ציצים גדולים?" הוא אמר לי.

לא!! רציתי לצרוח. לא! אני רוצה גבר שירצה אותי כמכלול! שיאהב את הראש שלי ואת הלב שלי וגם את הגוף שלי.

ובכיתי כל כך.

ורציתי למות.

אני תמיד כמעט.

אף פעם לא בדיוק.

גם כשאני מוצאת מישהו שמעיד בעצמו שאני הבחורה שיש לו את החיבור הכי טוב איתה אוור, האדם היחיד- גבר או אישה- שהוא מרגיש הכי פתוח איתו- גם אז אני לא מספיק טובה.

"את כן מספיק טובה!" הוא בכה. "את מדהימה ובחיים אל תחשבי על עצמך משהו אחר! פשוט אנשים לא תמיד מתאימים מבחינה זוגית. אבל אני באמת באמת אוהב אותך".

ועשיתי לו חיים קשים. סירבתי לפגוש אותה. שאלתי אותו שאלות חשדניות לגביה. קיללתי אותה. והוא הבליג כי הוא ידע שקשה לי. אבל פעם אחר פעם, כשעברתי את הגבול, הוא איים לנתק איתי קשר לתמיד. הוא לא יכל לסבול את זה יותר. הרגיש שאני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני כמה חודשים.

מאמנת הכושר שלי עובדת בין השאר גם בבית חולים גהה, והיא קישרה אותי לפסיכיאטרית הראשית שם כדי שתאבחן אותי. 

"אני בשוק שאף פסיכיאטר לא אבחן אותך עד היום," היא אמרה. "העיקר דחפו לך כדורים".

ולאחר שיחת זום ארוכה עם הפסיכיאטרית התקבלה הדיאגנוזה- הפרעת אישיות גבולית. אבחנה מדוייקת שמסבירה כל כך הרבה. את חוסר הוויסות הריגשי. את המעבר בין מצבי קיצון. את גישת ה"הכל או כלום" או "שחור או לבן" לגבי כל אספקט בחיי כמעט.

"אבל זו לא מחלת נפש. זו האישיות שלך. אז אין לזה טיפול תרופתי. רק שיחות".

אחי האהוב עשה קצת ריסרץ' ומצא שהטיפול הכי מתאים למצבי הוא DBT, ומקריאה קצרה זה אכן נשמע כמו משהו שהרבה יותר מתאים לי מכל טיפול אחר שחוויתי עד כה, אבל הייתי כל כך מיואשת ומדוכאת אז שלא היה לי חשק לשום טיפול.

"הנה, יש אבחנה," אמרתי לחתיכי. 

אבל אחרי שלא המשכתי משם לטיפול, והטנטרומים שלי כלפיו החמירו, נמאס לו סופית.

"אנחנו ניקח הפסקה," הוא אמר. "ללא הגבלת זמן. אני אשם. הייתי צריך לשחרר אותך בהתחלה. אבל הייתי אגואיסט ולא רציתי חאבד אותך. אני לא אהיה אגואיסט עכשיו. אני לא אחסום אותך. אבל אני לא רוצה שנדבר עכשיו. עד שתירגעי. כי ככה זה לא חברות. את לא מכבדת אותי ואת בת הזוג שלי. ולא יעזור לך. היא תמיד תהיה במקום הראשון. ואני חושב שהמרחק הזה יעזור גם לך".

התנגדתי בהתחלה, אבל הבנתי שזה לא יעזור. הוא כבר החליט. וגם הבנתי איתו.

הפסקנו לדבר.

השקעתי את מרצי וזמני בקבוצת הפייסבוק.

הכרתי שם כמה חברות והתחלנו לדבר בפרטי.

פרקתי בפניהן את מה שעבר עליי.

השתתפתי בדיונים בקבוצה.

ניסיתי להתרכז במה שקורה שם, כדי למלא את החלל שהוא השאיר.

ויום אחד

בפוסט אחד

שטחי להחריד

הגבתי תגובה 

נוראית ומינית להחריד,

מהסוג שלא אמור למשוך שום דבר רציני,

והיא משכה

אהבת אמת.

עוד מעט אנחנו 4 חודשים ביחד.

עברנו את הסגר הארוך המסריח האחרון.

לפני 3 שבועות אמרנו זה לזו שאנחנו אוהבים (ומאז אנחנו לא מפסיקים להגיד את זה).

כשהוא מסתכל עליי

אני אוהבת את עצמי.

כשהוא אוהב אותי

הוא אוהב את כולי.

הוא חושב שאני הכי מבריקה

הכי אינטיליגנטית

הכי שנונה

הכי מקסימה

הכי יפה

הכי סקסית

הכי מושלמת בשבילו.

מהרגע הראשון הוא נחשף כמעט לכל הפגמים שלי, והוא אוהב כל אחד ואחד מהם אהבת נפש.

הוא יודע על הסיפור עם חתיכי.

הוא יודע על הסיפור עם האקס שלי.

הוא יודע על הפרעת האישיות הגבולית שלי.

הוא יודע שאני פסיכית עם תעודות

ושיש לי לב טוב.

והוא לא ייתן לי לוותר על עצמי.

הוא יעורר בי את המוטיבציה שאין בי. לקח על עצמו משימה.

הוא רוצה לעזור לי להגשים את כל החלומות שלי.

הוא רוצה לעזור לי למצוא סיבה לחיות.

הוא שובר את הראש כל הזמן באיך לקדם אותי לכיוונים הנכונים, איך למנף את הכישרונות שלי, ואיך להתגבר עם הפחד המכעיס שלי מכישלון.

הוא הכל. הכל! בשבילי.

חתיכי who?

חשבתי שלא יכול להיות יותר טוב מהחיבור שהיה לי איתו, אבל האהוב שלי הוא הבנאדם הכי מדוייק לי- ואני לו.

אנחנו כל פעם נדהמים מחדש מעוד דבר שיש לנו במשותף, מעוד דעה שאנחנו מסכימים עליה, מעוד כוונות משותפות שיש לנו.

שנינו לא רוצים לגור יחד, וגם לא מעוניינים לישון יחד כל לילה. לשנינו חשוב מאוד הספייס- להבין שזוגיות היא חלק מהחיים כמו עבודה, משפחה, תחביבים וחברים- ולא אמורה להשתלט על החלקים האחרים.  

וגם בסקס- יש בינינו התאמה מדוייקת. בואו נאמר שמה שנחשב כ"חסרונות" בשנינו עבור אנשים אחרים, הם יתרונות שלנו אחד בעבור השני. 

הוא בן זוג מדהים ואוהב ומכיל בטירוף.

מהמקום הנמוך שהייתי בו, לא חיפשתי כלום. כשהוא הגיב לתגובה שלי אז בפוסט, בכלל לא ציפיתי לשום דבר. סתם בנטרינג שגרתי כמו שיש לי עם שאר הגברים והנשים בקבוצה.

כשהתחלנו לדבר וראיתי שנחמד לי איתו, החלטתי שסבבה לי בינתיים שהוא יהיה לי הסחת דעת בתקופת הנתק מחתיכי.

אבל בינתיים

הקשר עם חתיכי חזר

ופתאום הבנתי

כמה שאנחנו לא מתאימים.

חתיכי הוא נשמה טובה,

אני מאושרת שהכרתי אותו,

אבל אנחנו שונים וסירבתי לראות את זה, כי עד אליו, לא היה לי חיבור טוב עם אף אחד, והייתי רגילה להתפשר הרבה יותר ממה שכביכול הייתי צריכה להתפשר עליו כדי להיות איתו.

אבל עכשיו, כשיש לי התאמה מדוייקת, מזוקקת, ברמה של כמעט קריאת מחשבות, של אני עם זין, רק ביותר טוב- אני מבינה כמה שאנחנו לא מתאימים.

והכל לטובה, גאד דמט.

הכל לטובה.

אם לא הייתי מכירה את חתיכי

לא הייתי מכירה בסוף את אהובי.

לא הייתי מאובחנת כבעלת הפרעת אישיות גבולית ולא הייתי מבינה למה אני ככה.

לא הייתי מכירה חברים נפלאים שאוהבים אותי באמת.

ותאמינו או לא,

מאז כבר עשינו מפגש פסגה- שלי ושל אהובי עם חתיכי וזוגתו, 

והיא פריטי מאץ' מנסה להיות bffית שלי, כשהיא אמורה לשנוא אותי בטירוף, וקרו עוד דברים איתם, אבל זה אולי יהיה לפעם אחרת.

והכרתי בקבוצה המון חברים מקסימים, חכמים ומגניבים שדומים לי, סוף סוף! ושאוהבים אותי באמת, סוף סוף! ולא רואים בי התפשרות עד שיגיע משהו יותר טוב.

ושבוע הבא

ימלאו לי 36

ואני אחגוג עם האהבה שלי

ועם החברים שלי

אחרי שנה מטלטלת

הכי רעה

והכי טובה

שהייתה לי בחיי.