היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה שעשיתי בתקופה הזאת בדיוק את הדברים שרציתי לעשות, כולל הדברים הלא טובים. היו לי מלא הזדמנויות, אבל קיבלתי אותן כמובנות מאליהן. הכרתי את האנשים הכי נפלאים, ויצאתי, והסתובבתי, והיה לי פנאי לחלום, ולכתוב- אבל אני העדפתי לבכות על מר גורלי. על זה שאני יכולה רק לחלום, אבל לא להגשים. על זה שאני יכולה רק ללמוד, אבל עדיין לא לעשות.
היום אני לא יכולה לא ללמוד ולא לחלום. כן. אין לי זמן אפילו לחלומות. זה דבר כל כך נורא שאף פעם לא האמנתי שיקרה לי.
נכון, יש הרבה דברים בחיים שאנשים אומרים "לי זה לא יקרה", ואחר כך מופתעים כשזה קורה להם, הק, תמיד חשבתי ש"לי זה לא יקרה" שאבא שלי ימות, וזה קרה, אבל זה משהו גדול, ויש דברים בחיים שנראים לנו כל כך טריוויאלים, שאף אחד בכלל לא מכין את עצמו לאפשרות שהם כבר לא יהיו יותר, וכשהם קורים אתה מבין כמה קטנוני היית לפני כן, וכמה לא הערכת כשהיה לך.
אין לי אפשרות לחלום,
ואני כבר לא מוקפת באנשים איכותיים.
וגם אז, כשהייתי כן מוקפת בהם, לא הערכתי אותם. חשבתי, בטיפשותי והתנשאותי, שהם פחות איכותיים כי יש להם יצרים, וכי הם משלבים הנאה עם עומק, וכמעט שכבר חשבתי שצחוק הוא מילה גסה, כשהוא מתייחס לנושאים מסויימים שהיוו פרות קדושות בעבורי.
וכשסוף סוף התבגרתי, הם כבר לא היו בסביבה. ועכשיו אני מתגעגעת אליהם בטירוף. ובא לי להתנצל, על תיעוב שהם בכלל לא ידעו שהיה בי.
תמיד צריך להנמיך ציפיות. אנחנו לא נקבל בדיוק את מי שנרצה, איך שנרצה, מתי שנרצה. צריך ללמוד להסתפק בהכי קרוב. אבל הייתי טיפשה, ונתתי לזמן לעבור. חשבתי שהחיים הם גרף בעלייה, תמיד במגמת התפתחות, ובעתיד אני אפגוש דברים טובים יותר.
אבל היום הפרספקטיבה השתנתה. החיים הם לא גרף עולה, החיים הם פרבולה, ואפילו לא אחת מחייכת, החיים הם פרבולה עצובה. הם מתחילים למטה, כשאנחנו טאבולה ראסה ויש תמיד פוטנציאל לשיפור, ובאמת שיש מגמת עליה ופה ושם חווים דברים ולומדים ומכירים אנשים שעוזרים לנו לשפר את עצמנו, אבל בשלב מסויים זה נעצר. הגענו לשיא. תגידו יפה שלום לתחושת ההישגיות והאושר היחסי, מכאן יש רק ירידה.
זה לא שהפסקנו ללמוד. לומדים כל החיים, עד שכבר לא חיים. זה מה שאנחנו יכולים לעשות עם הידע הזה. הפוטנציאל.
האם בגיל 29 אני אעשה שינוי דרסטי בחיים שלי? אני אוותר על מה שכביכול "נוח" ו"מסודר", ואצא לי לחיפוש עצמי בדרך חדשה ולא נודעת?
אני מתה לעשות את זה. אבל ההיגיון מכניע אותי. בגיל 22 יכולתי לזרוק זין. יכולתי ללכת מפה, לשם, לבדוק את עצמי, לחקור, להגיע למסקנות, ואז לבטל אותן. אבל לא עשיתי את זה. בגיל 22 עוד לא ידעתי שהחיים הם פרבולה, ושזמני שאול. חשבתי שזהו, הבנתי הכל, החיים מתוכננים וניצבים לפניי כמסלול ישר עד האופק. הייתי סטודנטית, והייתה לי עבודה שברור שהיא זמנית, וידעתי בדיוק מה יקרה בהמשך- איך תראה הקריירה שלי ואילו חלומות אני אגשים, ואפילו אילו חיי רווקות משמימים אני אחיה עד יום מותי- ועם הכל השלמתי ואפילו הייתי קצת גאה בעצמי- איזה יופי לי שבגיל 22 אני לא צריכה איזה טיול להודו בשביל לנקות את הראש, ואני יודעת בדיוק מה ומי ומתי.
אז לא ניצלתי את הזמן. ואז דווקא היה לי זמן. העבודה שלי הייתה במשרה חלקית, וגם לא כל יום, ועשיתי שכונה כשבימים שבהם למדתי, לא עבדתי בכלל, והיה נוצר מצב שהייתי באה לשיעור בן שעתיים, שאחריו כל היום היה לי חופשי. הייתי עושה לי לילות לבנים עד בלי קץ, חופרת בפוסטים על שטויות, נפגשת עם חברות שדווקא חיזרו אחריי, ויושבת עם פרצוף תחת של רע לי ומר לי החיים שלי כל כך נוראים.
הכל עשיתי, חוץ מלחשוב על עתיד. בשביל זה יש עוד זמן. אני סטודנטית, אז מפה כבר תצא הישועה.
והיום אני לא יכולה להרשות לעצמי לנוח על זרי הדפנה. אבל מצד שני, אני לא יכולה להרשות לעצמי שלא.
בגיל 29 כבר אי אפשר להיות פיקית, אז לוקחים מה שיש ואומרים יפה תודה.
אז מה אם בדרך נקלעים למבוי סתום של טמטום, חוסר צדק, חוסר דמיון, אטימות, צרות מוחין, גזענות וכל תחלואי העולם??
אני צריכה לספוג את זה. כי לעזוב הכל זה לסכן את עצמי בראש ובראשונה. ואני יודעת שיעבור חודש בלי נתיב חדש, ואני אכנס להתקף חרדה. מה עשיתי? למה זה היה טוב? מה היה רע לי להישאר בחור החשוך הזה, לעשות מה שמצופה ממני ולעצום את העיניים והאוזניים לכל מה שקורה מסביב? ביטחון כלכלי. ביטחון כלכלי. ביטחון כלכלי. חוזרת על זה כמו מנטרה בכת הקפיטליזם, עוד הומנית שנלכדה ברשת.
כל יום אני באה לעבודה ובא לי למות. אני שונאת את כולם וכולם שונאים אותי. חוץ מהמנהלים, שתופסים ממני, אבל מנצלים את האפאתיות שלי ומורחים אותי באמתלות אינטרסנטיות. זה כל כך אבסורדי בעיניי, איך דווקא בחנות מתנות פשוטה בקניון, מצאתי נפשות קרובות. ודווקא פה.. לאן שאני לא מסובבת את הראש- טיפשות, נבערות, עילגות, קיבעון, פרוטקציות.. כבר אמרתי בפוסט הקודם שאני מתעבת טמטום.
אני לא מסוגלת להתמודד עם זה ולא יכולה שלא להתמלא ברחמים עצמיים. למה אנשים אחרים זוכים להכיר אנשים כמוהם? למה אני צריכה להצניע את האינטלקט שלי כדי שמישהו יואיל בטובו בכלל להגיד לי שלום בבוקר? אבל המסקנה היא, שאת האנשים האיכותיים כבר הכרתי, בתקופה שבה הייתי אני הטיפשה ולא ידעתי להעריך אותם כהלכה. אז עכשיו אני אוכל חרא.