פולניות נהנות פחות

בשבילה זה אירוע מכונן, בשבילכם not so much כי אתם כבר יודעים את זה.

אז היה לי יום חרא בעבודה, ושוב נגררתי לדבר על זה ואפילו לבכות (זה באמת היה יום חרא) ועל זה הלך 85% מהטיפול. ואז ב-15% הנותרים, היא החליטה להעלות את מה שהפרחתי סנונית ראשונה לגביו בהודעת הוואטסאפ ההיא בה ביטלתי את מפגשנו ביום חמישי הקודם כי הייתי חולה. היא אז הציעה להוסיף עוד מפגש במקום לשבוע האחרון- בנוסף לשני המפגשים הקיימים, ואני מחיתי וניצלתי את ההזדמנות להגיד שבלי קשר אני חושבת שכדאי שנוריד את מינון המפגשים לפעם בשבוע. היא השיבה שזו לא שיחה לוואטסאפ ונדבר על זה כשניפגש- hence יום שלישי האחרון.

אז היא העלתה את זה ואני הסברתי בצורה מנומקת,

שגם מבחינה כלכלית (פאקינג 1000 ש"ח בשבוע??? אני כבר מתגעגעת לשרלטן הקודם)

גם מבחינת זה שלא נותר לי זמן פנוי לעצמי ולסידורים ופעילויות אחרות,

וגם כי- ניסחתי בעדינות- אני חושבת שנוכל להגיע לאותן התוצאות גם בתדירות של פעם בשבוע (משמע, none).

היא קצת נעלבה ברמה המקצועית, שכאילו מי אני שאחווה דעה על כמה מפגשים הטיפול שלי צריך, ואמרה ש"ממרום נסיונה" היא חושבת שצריך להישאר בפעמיים בשבוע, אבל איך שאני רוצה.

וייתכן שהייתי נשברת בנקודה הזו כי באמת שלא היו לי כוחות להתווכח ואני גם ככה גרועה בעימותים וכל המטפלים האלו יודעים את זה ומנצלים את זה- אלמלא היא העלתה מיוזמתה את העניין הבא.

היא אמרה שהסיבה שהטיפול לא מתקדם היא כי אני בקושי מדברת על הנושאים החשובים. תמיד זה על העבודה, או חיפוש הדירה, שהם נושאים שוליים בסך הכל, ואז פתאום אני מבליחה במקרה עם התייחסות לבעיות המיניות שלי על שלל גווניהן, או עם איזה אזכור חלוש לאובדנות שלי, והיא מופתעת, כי איפה זה היה עד עכשיו? זה התכלס מבחינתה. כן, היא שמה את הסקס והאובדנות באותה רובריקה. וואטאבר. והיא שאלה למה על זה אני לא מדברת, ולמה תמיד על הנושאים השוליים, ואמרה שיש הרבה מה להתייחס אליו בנושאים האלו אבל אנחנו אף פעם לא מגיעות לזה בגלל כל ההתבחבשות על העבודה והדירה.

ואז אני חייכתי.

ובכיתי.

הגיע הזמן.

אז אמרתי לה את האמת.

אמרתי שהסיבה שאני מדברת רק על הנושאים השוליים

היא כי לנושאים (הנושא) הגדול(ים?) אני לא מאמינה שיש פיתרון. שאני לא חושבת שיש טיפול כלשהו שיצליח לעזור לי להתמודד עם הסבל הזה יותר טוב מהתאבדות. כי ויתרתי, ואין טעם להתייחס לזה בכלל. אבל כל זמן שאין לי אומץ, או יותר נכון, מספיק מידע על איך עושים ומה עושים, אני עדיין כאן, ואני צריכה להתמודד עם הנושאים השוליים של הכאן הזה. כמו עבודה. וכמו למצוא דירה, שבאמת, אם לא הייתי כבר מעבר לקצה, זה מה שהיה מוביל אותי לשם. הטיפול הוא לא כדי לפתור את הבעיות הגדולות. כי אין לי מוטיבציה- ואמונה- שאפשר לפתור אותן. הטיפול מבחינתי הוא קביים להתמודדות עם הכלא הזה שאני תקועה בו עד שאני אצליח לעשות מעשה. 

וזה כבר היה סוף הטיפול

ולא היה זמן

והיא רק הביטה בי בעצב, בעודי מנגבת את הדמעות (הפעם הראשונה שהשתמשתי בטישו אוור במפגש עם מטפל!! פאקינג מיילסטון, בנאדם!) 

ושאלה אם אני בטוחה, ולא חושבת שכדאי לנסות גם לגעת בנושא הזה.

ואני משכתי באפי ואמרתי שאין טעם. וקמתי. ושלפתי 500 שקל מהארנק. והבאתי לה. ובפתח של הדלת היא שאלה אם אני בסדר. שאלה כל כך מפגרת. אז שיקרתי שכן.

קבענו רק מפגש אחד לשבוע הבא.

סקור.