בזמן האחרון אני פורקת כל עול. התנהגות שאופיינית לקשישים, ולמרות שאני נורא אוהבת לחשוב על עצמי בתור קשישה, אני לצערי/שמחתי רחוקה מזה. אנשים מבוגרים כבר לא זורקים זין. הם גם נורא חסרי טאקט ולא בוחלים להביע את הדעה האמיתית שלהם לגבי דברים.
משום מה כשאתה צעיר, ואתה עוד בשלב של לפתח קשרים, נורא חשוב לך ליצור רושם טוב מתמשך, לפחות בנקודות מסוימות שנחשבות לנימוס אלמנטרי והתנהגות חברתית נורמטיבית, אז אם מישהו מעצבן אותך, אלא אם כן מדובר על נושא ממש רציני ומהותי, אתה תשמור בבטן ולא תפתח את זה. אתה אפילו לא תראה לבנאדם שאתה כזה מעוצבן ממנו, אלא פשוט תמשיך הלאה, ומהר מאוד בכלל תשכח שהתעצבנת.
להתנהגות הזאת יש הרבה יתרונות, ו, וול, הרבה יתרונות. היא מאפשרת לך לנהל מערכות יחסים תקינות (יחסית) ולהימנע מקונפליקטים לא הכרחיים.
מה לעשות, שאנשים זקנים, ואנשים שקוראים לעצמם "הפולניה" ומטילים אפילפסיה בציבור באמצעות בלוג ורוד, לא ממש פועלים על פי הסכמה הרציונלית הזאת.
אין לי סבלנות לטיפשות.
ולא, אני לא מתכוונת שהיא מפריעה לי, אבל אני מביטה בה בשעשוע והתנשאות ולא מייחסת לה חשיבות.
אני מתכוונת שאין לי סבלנות לטיפשות. על כל המשתמע מכך. שכשטיפשות מופיעה בקירבתי, אני לא אהיה מסוגלת, פיזית, להסתיר את התיעוב ואת קוצר הרוח שהיא גורמת לי. וזה בא לידי ביטוי בשפת גוף, אם זה התנשפויות עצבניות, טון דיבור כעוס ולא סבלני, אפילו, במקרים קיצוניים, חבטות בשולחן (אם יש ליידי שולחן).
ולא, אני ממש לא חושבת שאני הכי חכמה בעולם. אני גם לא חושבת שאני חכמה מאוד, או יותר ממרבית האנשים. אבל כשאני נמצאת בסביבה שיש בה אנשים שהרבה הרבה הרבה פחות חכמים ממני (דוגמה היפותטית ותלושה לחלוטין מהמציאות- בעבודה), אני לא יכולה לעמוד בזה, ולהסתיר את האנטגוניזם האגרסיבי שיש לי כלפי אותם אנשים.
אז there, I said it. לא יודעת כמה אנשים מרגישים אותו הדבר כמוני, אם בכלל, אבל אני, בכל אופן, לא פוחדת להודות בזה. זתומרת, אני כן פוחדת, אבל לא יותר משפחדתי להודות בכל שאר הדברים הדי שנויים במחלוקות שהודיתי בהם בפוסטים האחרונים שלי. יש דברים שחייבים להיאמר. אולי לא כולם יסכימו איתי שהם חייבים להיאמר, כי אין בהכרח איזו שהיא תועלת בלומר אותם, אבל זו בדיוק המשמעות של הפוסט- תפיסת העולם ה, אולי, שונה שלי. אני לא יכולה שלא להודות בזה, גם אם זה בפורום המצומצם (אהמאהמ) הזה.
אבל אני חושבת שיש בזה עוד משהו. יכול להיות שהטיפשות לא הייתה מפריעה לי, אם היא הייתה זוכה ליחס, שלדעתי, הוא הולם. והנה, עוד פעם הפלתי עליכם יציאה מתנשאת ושחצנית. מי שמי להחליט מה הולם ומה לאו? אפ'חד. חוץ ממני, וכרגע אנחנו מדברים על מה שמפריע לי, אז מסתבר שזה בכל זאת די רלוונטי.
כשאני רואה שטיפשות מתוגמלת, או, לחילופין, שטיפשות, שמובילה לטעויות הרות אסון, לא נענשת, זה מחרפן אותי. וכן, אני נוגעת פה בנקודה רגישה, ולא, אני לא מקלידה עם יד אחת. ברור שאני מדברת על חוויה אישית שלי, אחרת זה לא היה כל כך מפריע לי.
העניין הוא שיש אנשים, יותר טובים ממני, כנראה, שמסוגלים לחיות עם חוסר הצדק הזה באיזה שהוא שוויון נפש, באדישות. שמבחינתם, כל עוד הם "בסדר", לא ממש אכפת להם מה קורה מסביב. הלוואי שהייתה לי היכולת הזאת. אולי זה באמת הופך אותי לבנאדם רע. כי באמת מה אכפת לי אם מישהו אחר מתוגמל, או לא נענש, כל עוד זה לא פוגע בי? ואולי זה דווקא אומר שאני בנאדם טוב? כי אני חושבת על "טובת הכלל", ועל "צדק גלובלי" וצדיק וטוב לו, רשע ורע לו וכאלה? טוב, הרי ברור שזה בולשיט. כי אני לא בנאדם טוב. כבר לא. ולא משנה כמה החבר שלי אומר לי שאני כן. ומעבר לזה, זה לא כי בזין שלי טובת הכלל או שיט. להיפך. זה כי העולם זה בומרנג, וברגע שטיפשות מתוגמלת, החרא הזה עלול גם מתישהו לפגוע בי. משמע, חברה שמתגמלת טיפשות, תוכל, באותה מידה, לפגוע בתבונה, כי כל עולם הערכים שלה משובש, והיא מתעדפת תכונות אחרות על פניה. עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני חושבת שתבונה היא תמיד עדיפה על פני תכונות אחרות בכל סיטואציה. ברור שישנן סיטואציות שבהן יש לה מינימום ערך, עד בכלל לא, אבל אני מדברת כרגע ספציפית על סיטואציות שבהן התבונה אמורה להיות התכונה הנבחרת, ובכל זאת היא נדחקת לפינה, ולעומתה הטיפשות מתוגמלת, כי היא באה על הדרך עם עוד כמה תכונות אחרות שהחברה מעדיפה. למשל, כישורים חברתיים מוצלחים.
הנקודה היא שנמאס לי להעמיד פנים. זתומרת, לא לי, לגוף שלי, בהנחה שהגוף שלי הוא ישות נפרדת ממני או משהו. הוא מביע את חוסר הנוחות ושביעות הרצון שלו גם כששרידי המודעות העצמית והחברתית שלי עוד מנסים להשתיק אותו ולגרום לו להתנהג על פי אמות מידה חברתיות של נימוס וסבלנות. ואנשים מתחילים לשים לב. כשמישהי מהעבודה שואלת שאלה מטומטמת להחריד, הקול שלי ישר מעוות את עצמו למעין נימה מתנשאת וחסרת סבלנות, והיא מייד שואלת אותי למה אני כועסת. ואני אומרת שאני לא כועסת, ושוב הקול הלא אמין הזה, ואיפה השחקנית שבי, דמט? כנראה שהיא בשביתת מחאה כשמאלצים אותה לעבוד בתנאים-לא תנאים של התמודדות עם נעלי בית כשחיוך של קולגייט מרוח לה על הפרצוף.
עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אני מודעת לזה שהבעיה היא אצלי. כי עובדה שאנשים אחרים מסוגלים להתמודד עם טיפשות סביבם, וכמו שאמרתי, אני לא הכי חכמה בעולם, אז יש עוד איזה שניים-שלושה אנשים בעולם שיצא להם להיתקל באנשים טיפשים מהם סביבם. אני חושבת שהבעיה שלי נובעת מזה שהרבה יותר נוח לי בחברת אנשים חכמים ממני. כשאני סוקרת את חיי, אני מגלה שכך זה היה מאז ומעולם.
יש אנשים שדווקא מעדיפים להיות בחברת אנשים טיפשים מהם, זה אולי גורם להם להרגיש עליונות מסויימת, אבל אצלי זה ההיפך. אנשים טיפשים ממני גורמים לי עצבנות וחוסר סבלנות, תחושה של בזבוז זמן. כי הם לא מאתגרים אותי אינטלקטואלית.
אנשים חכמים ממני תמיד מאפשרים לי לשאוף ליותר. אני ענווה יותר ליידם. מודעת לעצמי ולטעויות שלי. ואני אוהבת את זה. אני לא מסופקת מרמת הידע הנוכחית שלי, אני מעריצה אותם, וכשיש לך מישהו להעריץ, אתה תמיד מכוון גבוה. זה עוזר לי לשמור על איזו מוטיבציה שמאוד חשובה לי, כדי שאני אצליח להגשים את החלומות שלי, וזה לא משנה שהחוכמה של אותם אנשים לא בהכרח מתבטאת באותו תחום של החלומות שלי, עצם זה שאני רואה שיש יותר מהרמה הנוכחית שלי, מאפשר לי לרצות להגיע לשם ולחקור את זה.
אנשים חכמים בדיוק כמוני טרם יצא לי לפגוש.
אני גם חושבת שזה שאני נהנית להיות בחברת אנשים חכמים ממני טבוע גם באיזה שהוא יצר מזוכיסטי בי (תירגעו), כי כאילו יש פוטנציאל שהם יתנהגו אליי כמו שאני מתנהגת לאנשים טיפשים ממני- באיזה שהוא זלזול, כמו ילדה קטנה שלא מבינה.
אבל הסלידה המוחצנת שלי מטיפשות היא רק דוגמא לזה שנהייתי זקנה, ומותשת, ושנמאס לי להעמיד פנים בשביל אנשים אחרים. בא לי לעשות מה שאני רוצה, בלי להתנצל על זה. זה נקרא "אנוכיות" בעולמנו. אבל בעיניי זה אבסורדי שאדם צריך להתנצל על כך שהוא חי את חייו באופן שהוא מרוצה ממנו כך שלפני מותו הוא יוכל להביט אחורה ולא להרגיש שוויתר או החמיץ משהו. אני לא מתכוונת שמותר לבצע פשעים או לפגוע באדם אחר באופן קיצוני, אבל, סתם דוגמא שעלתה לי בראש, אם אני לא רוצה להביא ילדים, ובעקיפין זה פוגע באמא שלי כי נורא היה בא לה נכדים בצבע בז' עם מנטליות של דראג קווין על כדורי דיכאון, אז so be it, לא נראה לי שאני צריכה להביא את הילדים הבז'ים האלו רק כדי שאמא שלי תהיה מרוצה. אז מה, זה אומר שאני צריכה להעמיד פנים עכשיו כל פעם שהיא אומרת לי במפורש (כי רמיזות זה לחלשים) שמתי כבר אני אשריץ לה איזה סריה, ושהיא רוצה להספיק לשחק איתם במשחקי אשמה לפני ששלוש נקודות, ולתת לה תקווה שיש מצב, ויודעת מה, הפעם שינית את דעתי עם כל הדיבורים האלו על בצקות היריון? סורי, לא יקרה.
נהייתה לי מגמת זובי. אני יכולה להוקיר תודה לאמא שלי באלף ואחת דרכים על כך שהיא הביאתני עד הלום, אבל זו לא אחת מהן. שנה ו-4 חודשים לפני גיל 30 אני חווה משברון (אם אתם מוכרחים לקרוא לזה ככה) ובוחרת לחשוב על עצמי. זה בא לידי ביטוי בכך שאני אעשה מה שאני רוצה, גם בהחלטות מכריעות בחיים, וגם בשפת גוף כלפי אנשים מאוסים. ואם יהיו לכך השלכות, שיהיו. לפעמים נמאס ללכת בדרך הסלולה, ורוצים לנסות כיוונים חדשים. אולי אני אצא מהניסיונות האלו שרוטה וחבולה, אבל לפחות ניסיתי. לאדם שאין לו חששות מהמוות, לא אכפת לשרוף את הגשרים שלו על ניסוי וטעייה.
אני יוצאת מנקודת הנחה שהפוסטים האחרונים שלי מקשים עליכם לאהוב אותי. וזה לגיטימי בעיניי. כי אני כבר לא בדיוק אותה פרסונה שהייתי כשהבלוג הזה היה בשיאו (<< הכניסו הערה לעגנית כאן), ויכול להיות שהדמות החדשה שמצטיירת היא לא לרוחם של כל הקוראים (אלו שעוד נשארו). אם בכל זאת נשאר מישהו שאוהב אותי למרות, ואולי אפילו בזכות הצדדים החדשים שנחשפים בי, שאפו. אה כן. ותודה :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הפולניה