אני רוצה להתאהב.לא,
לא רוצה.
כמהה לזה.
משתוקקת.
למרות הכל, זה עדיין הדבר שמגדיר אותי.
הדבר היחיד שנדמה שישקיט את רוחי.
כלום לא מעניין אותי בעולם הזה. כלום.
אולי כי אני פריווילגית.
אולי אני צריכה לחטוף איזו כאפה רצינית כדי להתחיל להעריך את מה שיש לי.
קל להגיד שבריאות לא מעניינת אותי כשאני בריאה.
קל להגיד שנוחות לא מעניינת אותי כשיש לי קורת גג מעל הראש, בגדים, אוכל, חימום, פרנסה, טלויזיה, אינטרנט, פאקינג בלוג.
הכל נכון.
אני לא באמת יודעת איך סדר העדיפויות שלי ישתנה אם וכאשר יילקחו ממני אותם דברים שנראים לי בסיסיים ומובנים מאליהם כיום.
אבל בחיי שלא אכפת לי.
לא כרגע.
כל החיים עמדה רק מטרה אחת לנגד עיניי-
למצוא אהבה.
כלום לא חשוב לי חוץ מזה.
וגם אם ההגדרה של אותה "אהבה" השתנתה במהלך השנים, בבסיסה היא מתרכזת אל תוך הרגשה. הרגשה שאין לי.
שמעולם לא הייתה לי באמת.
וההרגשה הזאת חשובה לי יותר מכל
ובלעדיה חיים אינם חיים
ואין טעם לקיום
אם אני לא אוהבת
ולא אוהבים אותי-
החיים הם רק התמשכות טכנית, רובוטית,
שכל מכונה יכולה להחליף.
בלי רגש שדוחף
שמהווה תגמול,
אין משמעות.
לא בעיניי.
אולי אני הלא בסדר.
בטוח.
אולי אני אגואיסטית.
אולי אנשים כן פועלים ממניעים טהורים,
כשהמטרה לנגד עיניהם היא התקדמות גלובאלית
ולא רווח אישי.
אבל אני אדם קטן
ועלוב
ואני צריכה דלק כדי לפעול.
והדלק שלי הוא אהבה.
האהבה היא זכות הקיום שלי.
היא ולא אחרת.
אני רוצה להתאהב כדי שתהיה לי סיבה לקום בבוקר.
מה שאתם לא מבינים,
זה ששום דבר לא יוכל להחליף את התפקיד הזה של האהבה בחיי.
לא משנה כמה מילים טובות,
לא משנה כמה דברים אחרים בחיים תמצאו שאמורים לעורר בי סיפוק,
או כמו שהפסיכיאטרית אמרה לי אתמול- "את צריכה למצוא הנאה גם בלהיות לבד,"- זה לא יקרה.
זה פשוט לא יקרה.
אני יודעת מה אני רוצה
ואני לא אנסה לשכנע את עצמי להאמין אחרת.
יש רק דבר אחד שיש לו סיכוי לגרום לי אושר.
רק דבר אחד שיכול לגרום לי לרצות לחיות.
אז די לנסות להילחם בטחנות רוח.
אתם לא תמצאו לי סיבה לקום בבוקר.
לא תמצאו לי משמעות בלהמשיך לחיות.
הכל בטל
בפני האהבה.
אני רוצה להתאהב
וזה כואב לי ושורף אותי
אבל לא בכל מחיר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הפולניה