פולניות נהנות פחות

אז היום יומולדת.

תראי, יש פה בלון אדום חדש. שנראה קצת כמו לחצן מצוקה. figures.

תגידו, זאת רק אני, או שה-28 בצד נראה כמו 21? wishful thinking. איזה קטע זה היה, אבל, אם לרגל יום הולדתי הייתי חוזרת בזמן מרטי מקפליי סטייל, לתקופה שבה הכל היה טוב יותר, לפלאפון היו מקשים, האייפוד שאפל ביסס את מעמדו בקידמת הטכנולוגיה המודרנית, ולי היו קרום בתולין שלם וקמצוץ מוסר? אח, אלו היו הימים.

אבל לא ביום הולדתי ובכל המטען הפילוסופי המתיש שהוא נושא עמו באתי לעסוק פה. 

טוב, אבל רק טיפה.

נתחיל בזה שמישהי שהייתה חברה שלי בתיכון ולא דיברתי איתה שנים, ליטרלי- שנים, החליטה להגיח מהעבר ולמזל"ט אותי בפייסבוק. ועכשיו כשאני חושבת על זה, זה לא סתם שנים, זה עשור. הפעם האחרונה שדיברתי איתה הייתה ביום הראשון של הטירונות שלי, משמע גיל 18 הפוחז. כל שנותר לי למלמל הוא "כאילו מה?" מעובד לכדי התנסחות קצת יותר טאקטית, ובתשובה לקבל "עברתי לייד הבית שלך השבוע וחשבתי עלייך :)"

אוקי, קריפי.

אבל חוץ מזה, מעלה חיוך. אנשים שלא דיברתי איתם עשור זוכרים איפה אני גרה ונזכרים בי כשהם עוברים שם. 

וזה לא מסתכם בזה. הבלונדה פתאום דפקה צלצול. אותה בלונדה מימי האוניברסיטה העליזים, איתה חידשתי את הקשר משהו כמו שנתיים אחרי שסיימנו ללמוד לצורך תכנון חופשה הזויה בדרום אמריקה או בשקר כלשהו שלא יצא ממנה בסוף כלום, ומאז שמרנו על דממת אלחוט, פתאום נזכרה בי גם היא. ומפה לשם, הסמול טוק הפך לקביעת דייט לוהט בשבוע הבא ולמסכת וידויי אהבה וגעגועים נרגשת. המנהלת שלי גם התקשרה, ושתיים מהפרחות מהעבודה (חח מוזר לי לקרוא להן "פרחות" כשהן עושות משהו נחמד עבורי) הרעיפו עליי קיטבג ברכות ואיחולים. למה בטלפון ולא פייס טו פייס? כי המנהלת שלי נתנה לי יום חופש היום לכבוד היומולדת :) ואם בפרחות עסקינן, אז הן הצהירו שהן קנו לי מתנה ויעניקו לי אותה בטקס חגיגי במעמד לובה המנקה מחר בבוקר. 

וזה לא הכל. ביום חמישי אנחנו יוצאים יחד בהרכב הכי גדול של אנשים שאי פעם יצאתי איתו לחגוג יומולדת במועדון עלום כלשהו שיעורר אצל החבר שלי טראומות מ-20 סוגים שונים, אותן הוא מוכן לעבור בגלל שהוא אוהב אותי. מה בתוכנית? מוזיקה מזרחית לרוב, וודקה גריי גוס בטעם קרנבריז (שהפכה באופן לא צפוי למשקה האלכוהולי החדש האהוב עליי הודות לאחת הפרחות) ושמלת מיני שחורה וחושפנית. מי היה מאמין? כולם, כנראה, חוץ מלחלק של המוזיקה המזרחית, וחלק אולי גם לו. הסירו דאגה מלבכם, אני מבטיחה שברגעים שעומר אדם יסלסל את עצמו לדעת, אני אשקה את עצמי לדעת כדי למחוק כל זכרון לכך שהייתי נתונה במעמד שבו האזנתי לעומר אדם מרצוני. הדברים שצריך לעשות כדי לשרוד בימינו. הייתי תוקעת פה בדיחת שואה אבל אנשים עלולים להיעלב.

האמת שרציתי לדבר בכלל על נושא אחר, וגם לפרט יותר על עניין ההישרדות בדור הערוץ הים תיכוני, אבל התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ב-17:43, ובמהלכו קיבלתי כ-8000 טלפונים, סמסים ותגובות פייסבוקיות בקירוב, שלא לדבר על שפע חפירות חגיגיות מאמא שלי כמיטב המסורת (טוב, אני חייבת לחלוק אתכם את מה שהיא כתבה לי בברכת יומולדת: "...ושעד יום ההולדת הבא שלך אשלח לך ברכה עם איחולים לכתובת אחרת עם שם משפחה חדש. בקיצור... נישואים מוצלחים ומאושרים בקרוב... אמן", אה, מזל שהוספת את המשפט השני, התקשיתי לפענח את צופן הסתרים המתוחכם שלך), ועכשיו כבר 20:54 ועוד מעט כל הפוסט הזה כבר לא יהיה רלוונטי.

לסיכום רק אומר שמעניין אותי שאנשים מעברי נזכרים בי לפתע ביום הולדתי. 

כנראה שזה נכון מה שאומרים.

יום הולדת בא רק פעם בשנה.