קודם תלחצו פליי.
אן הייתה נוהגת לברבר משהו על "מרחב לדמיון".
אבל בשלב מסוים, ה"מרחב לדמיון" הזה, הופך למרחב לנשימה, והמחסור בו, גורם לתחושת מחנק בלתי נסבלת.
אני אף פעם לא הגדרתי את עצמי כ"שנטי בנטי", ולמרות צורתי הבלונית, אני לא מלאה בהליום, ולא נוהגת לרחף לי לעתים קרובות הרחק מהמציאות.
השם שלי לבדו מהווה אליבי לא רע לכך שהרגליים שלי נטועות בדרך כלל בקרקע, ונכון לעכשיו אני עובדת בתחום שכל כולו התעסקות בממשי ובהשלכותיו.
אבל לא טוב לי.
בכלל.
מאז שהייתי קטנה כולם היו יודעים שאני כותבת.
"נטו'ש, תקריאי לסבא וסבתא את השיר החדש שכתבת!"
ועד היום שמורים אצלי על מדף גבוה בשולחן הכתיבה שני קלסרים קטנים של שירי-ילדות שבטרם מלאו לי עשור היוו את כל עולמי.
granted, הם לא היו שווים את הדפדפת שהיו כתובים עליה, אבל הם נתנו דרור לדמיון הקטן והלא מפותח עדיין של נפש חולמנית.
ומאז היצר רק הלך וגדל.
כתבתי שירים וגם כמה סיפורים קצרים בעמוד שלי ב"במה חדשה" (הוא מלונקק ברשימות בצד, אם בא לכם וכאלה..),
למדתי ספרות מוגברת בתיכון ועשיתי תואר באוניברסיטה,
ופתחתי בלוג.
ומכל הדברים, הבלוג צבט לי את הלב באופן החד והעמוק ביותר. הוא איפשר לי להראות את מי שאני מבפנים, כפי שאני אף פעם לא מראה כלפי חוץ.
כפי שהייתי רוצה להיראות באמת.
ותקופת "תור הזהב" שלי בבלוג הזה הייתה קסומה.
נכון, לא היו לי המון קוראים ומנויים, אבל היו כמה, נאמנים ויקרים, וחלקם הפכו לחברים חשובים שלי ולאנשים שאני מעריכה ומוקירה מאוד בחיי האישיים.
והדיונים שהיינו מנהלים אז בתגובות היו נקודת האור של חיי, כמה שזה נשמע פאתטי. הייתי נשארת ערה כל הלילה בתכתובות, וקריאות מחודשות, מקדישה זמן שהיום אין לי מושג מאיפה היה לי אותו, והולכת לישון מלאת מחשבות ותכנונים.
במהלך היום הייתי מלקטת קטעים ואירועים שקרו לי ומנסחת בראשי פוסטים, וברגע שהייתי מגיעה הבייתה הייתה מסתערת על המחשב, זורחת מאושר.
גם אם הייתי עייפה, ועסוקה, היה לי את כל הפנאי שבעולם בשביל הבלוג שלי, שמילא חלל בתוכי שכל כך היה צריך להיות מסופק.
והיום,
אני מרוקנת.
אני עובדת בעבודה שרומסת כל שריד של דמיון, ומעודדת חתירה לבנאליות ופרקטיות.
עבודה שרבים היו שמחים, אולי, לעבוד בה במקומי. במיוחד לאור העובדה שיש לי את הפוטנציאל והתמיכה להתקדם בה ולהפוך אותה לקריירה.
אבל אני לא רוצה בה כקריירה. אם אני אהפוך אותה לקריירה, לא יישאר ממני זכר ממה שהייתי.
וגם היום, הדבר היחיד שמחזיק אותי, הוא ההליכות אליה, וממנה. עם אוזניות מחוברות לאוזניים, עם מוזיקה שמזינה את הנשמה, עם שפע מחשבות- יש מאין. ואז אני מגיעה- לעבודה, או הביתה, ומתרוקנת מחדש.
כל יום מחדש אני שואפת לכתוב פוסט חדש-
ואז אני מתיישבת לפני המחשב-
וכבה.
אין לי מה לכתוב.
אין לי על מה לכתוב.
אין אנקדוטות משעשעות בעבודה שלי. ה"אנקדוטות" הן כל כך מטומטמות וחסרות תחכום שזה מביך אותי בכלל להתייחס אליהן כאל נושא ראוי לכתיבת פוסט.
אבל אני רוצה לכתוב.
אני רוצה להרגיש חיה שוב
למרות שאני מרגישה מתה
מבפנים.
ואז אני מבינה
שאני מהאנשים האלה.
נו, מהאנשים האן-ים האלה,
שבשבילם "מרחב לדמיון" זה לא רק סלוגן שנשמע נורא סקסי,
זו דרך חיים.
ואני לא יכולה לחיות באופן שלא מאפשר לי לבטא את היצירתיות שלי.
זה חונק אותי.
אני רוצה לעשות את מה שאני אוהבת
בכל יום,
כי אם לא,
אז מה הטעם בלחיות?
לחיות, בשבילי, זה לשמוע מנגינה מופלאה,
ואפילו בלי לעצום את העיניים,
לראות סיפור מרגש קורם עור וגידים.
זה להיות שותפה ביצירת הסיפור הזה במציאות.
זה לספר את הסיפור הזה לאנשים אחרים.
שכל יום בשבילי יהיה רק ההליכה הזו,
מ- ו-אל,
בלי יעד פיזי,
אבל עם אין ספור יעדים נפשיים.
יש לי קצת כסף.
יש לי אהבה.
ויש לי עוד כמה תאי מוח שעדיין לא נכחדו מהאידיוטיות האינסופית שאני מוקפת בה.
כבר לא בא לי לנסות להשתלב.
אמרנו, "להיות חלק מהם כדי לשרוד",
אבל איך בדיוק זה נחשב להישרדות,
כשאני מאבדת את עצמי?
בא לי לעזוב.
בא לי שיהיה לי אומץ עכשיו לקחת את הרגליים וללכת,
וכמו שאני לא פוחדת להתריס מול העולם בדברים לא "נורמטיביים" אחרים,
כמו זה שאני ממש לא רוצה ילדים (פוסט מפורט בהמשך),
להתנתק מהכבלים שמאלצים אותי ללכת בנתיב מסוים שמעולם לא נסלל עבורי.
כל יום אני מרגישה שאני קמלה.
שמישהו ישקה אותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הפולניה