פולניות נהנות פחות

אז המצב כרגע הוא כזה שאני סוג של הומלסית.

אוקי, לא באמת.

אבל אני מרגישה ככה.

תאמינו או לא, אבל לא ממש בא לי לחפור, אז אני אשתדל (זה הזמן להתחיל בהימורים על סיכויי ההצלחה שלי) לעשות את זה קצר.

מעבר לזה שהיחסים עם החבר שלי הידרדרו מאז הפוסט האחרון (למרות שהוא עדיין לא מוכן להודות שמשהו קרה), זאת, איכשהו, הפחותה בדאגותיי כרגע.

בערב החג נסענו, כמיטב המסורת בכל שנה במשפחה שלי, לבית מלון. הפעם, למרבה המזל, התכנון היה קצר יותר מבשנים קודמות, וחזרנו ביום ראשון בבוקר. בארוחת הערב של מוצ"ש, החבר שלי ניצל איזה שתי דקות שאמא שלי ואחי לא היו לייד השולחן, והטיל עליי את הפצצה ה"עדינה"- ההורים שלו, לטענתו, התחילו לתהות בפניו אם השיפוצים אצלנו כבר הסתיימו. עכשיו, זה בסדר, אני לא נעלבת. זתומרת, אני כן, אבל אני מדחיקה את זה, כי זאת זכותם המלאה. זה הבית שלהם, והייתי אמורה להתארח שם רק חודש, ומאז זה התארך לארבעה חודשים and counting. לגיטימי שהם יתחילו לתהות, ואף לגיטימי שהם ינסו לגרש. בעדינות, כמובן. הם עדיין אוהבים אותי והכל, אבל, כאילו, ראבאק. אז, מתוקף הידיעה שאסור לי להיעלב, תיעלתי את כל האמוציות שלי לכיוון התכל'ס. מתי הם רוצים שאעזוב. ואז פתאום החלטתי לעשות אחורה-פנה. נזכרתי לפתע בהידרדרות הקשר שלי ושל החבר שלי, ובחשד שלי שהוא לא כזה שש להמשיך לגור איתי, והתחלתי לחשוד שזה בעצם קולו שבוקע מגרון הוריו. לכאורה. ניסיתי לברר מה בדיוק הם אמרו שגרם לו לקבל את המסר הזה, והוא התחיל להתפתל ולומר שלא משהו מפורש, אבל שזאת הייתה הרמיזה. נאנחתי והחלטתי לתת לו ליהנות מחמת הספק, כי זה כבר לא ממש משנה. גם אם זה הרעיון שלו, הספייס יועיל לנו, ואם לא יועיל, אז לפחות יקדים את הקץ, וקצים כאלו לא כדאי לדחות. וחוץ מזה אני בעצמי החלטתי עוד לפני הפסח הזה שאני מתאפקת יפה כדי שהוא יבוא איתנו לנסיעה ולא יעשה פאדיחות, אבל איך שחוזרים אני יורה עליו שאני חוזרת לבית שלי לתקופה, אז מה אני מתבכיינת עכשיו. אבל עדיין הייתי סקרנית מה עמדתו בנושא. כבר תקופה, עוד לפני שהיחסים בינינו הידרדרו, שאני בעצמי אמרתי לו, מתוך הרגשת אי נעימות שלי, שאם זה כבר לא נוח להורים שלו שאני עדיין גרה אצלם, שלא יתבייש ויגיד לי, ואני אלך. ובזמנו עוד הכל היה בסדר בינינו, והוא מייד היה קורא בקול שאני לא אדאג והכל בסדר, ואני נשארת איתו וזהו. ואילו עכשיו, ההצעה הזו באה מפיו, בטענה שהוריו יזמו אותה, והוא בפוזת הבירוקרט- מה את רוצה ממני, זה לא אני, זה הוראה מגבוה, אני רק בורג קטן, יאללה ביי לך. ולפני הנסיעה, כשתכננתי שכשנחזור אני אהיה זו שאנחית עליו את הבשורה שאני חוזרת לביתי לתקופה, בשו-שו הרשיתי לעצמי לתהות מה תהיה התגובה שלו כשאומר לו את זה. אפילו, בלי שאף אחד לא יישמע, קיוויתי שאולי, אולי, הוא יילחם ויכעס ויתעקש שאשאר. אבל מייד זנחתי את המשאלה הזו. היחסים כל כך הידרדרו שהיה לי ברור שהתסריט הזה לא יקרה. עם זאת, לא חשבתי שהיוזמה לגירושי תבוא ממנו.

הוא, מצידו, החליט לנסות להמתיק לי קצת את הגלולה (אולי הרגיש לא נעים, לכו תדעו) ואמר לי שאני יכולה לחזור לבית שלי רק לשבוע, ואחרי זה לחזור אליו לאיזה שלושה שבועות או משהו ברצף. לא הבנתי מה הקטע. צריכים ממני ספייס לשבוע בלבד? מה זה נותן? ומה זה יעזור אם אני חוזרת אחר כך? זה עוד יותר גרם לי לחשוב שהיוזמה באה בעצם ממנו ולא מהם. אבל כבר לא אכפת לי. עם היחסים גם ככה בקנטים ואני זורקת גלגלי הצלה שהוא מסרב לתפוס, אז so be it. 

הבעיה היא, שהכל היה טוב ויפה, אם היה לי בית נורמלי לחזור אליו. אז, ידי הייתה על העליונה, והייתי יכולה לשחק במשחקי הכבוד האלה כמה שבא לו (כי לי לא בא, עברתי כבר את השלב). מהמגרש הביתי שלי הייתי יכולה לנהל את חיי על מי מנוחות, ולחכות שיימאס לו מהפוזות ושיתחיל לחזר אחריי שוב, או לחילופין, יגיע להבנה שנמאס לו ונסגור את הבסטה. 

אבל הבית שלי לא נורמלי. והחבר שלי קיבל רק טעימה מזה במהלך ה"חופשה" שלנו (כאילו שהוא לא הכיר את זה כבר מקודם). הריבים עם אמא שלי בלתי פוסקים, ובסופם אני תמיד מרגישה אשמה, גם כשאני לא, כי הפולניה האם עושה את העבודה שלה כמו שצריך, ואני מרחמת עליה וכועסת עליה בו זמנית, וכל זה עוד היה איכשהו נסבל, כי זה היה ככה לפני שהתחילו השיפוצים המזדיינים האלה, אם עוד היו לי כל האמצעים שמאפשרים לי להגיע לרמה מינימלית של בידור תוך הסתגרות בחדר האינטימי שלי- הווה אומר- פאקינג טלויזיה שהשיפוצניקים החליטו לזרוק. ואם אתם מרימים גבה, אז אתם לא באמת מבינים את חשיבותה של הטלויזיה הזו בכאוס הזה שנקרא הבית שלי. ולא, אין לי מחשב בחדר, ככה שאין PLAN B. ולשכב על המיטה בחדר שומם ולהביט בתקרה זה לא באמת פתרון יעיל כנגד מתקפת חורמה של "למה אתם עדיין לא מתחתנים?" ו"כבר עברה לך השטות הזאת של לא לרצות ילדים?" וזה עוד ביום טוב. זה כמובן בלי לציין אין ספור תזכורות לכמה שהשמנתי (תאמיני לי שאני יודעת) ודרישות לדעת למה אנחנו לא עוברים לגור ביחד. והכי נורא זה שבאמת שהייתי רוצה לענות על השאלה הזאת, אבל כרגע אני בעצמי לא יודעת עד כמה היא רלוונטית, וכמובן שאני לא יכולה לספר לה על זה שום דבר.

לחזור לבית שלי זה דבר נוראי, גם אם זה לשבוע, ואפילו, במקרה האיזוטרי שזה לא יהיה כל כך נורא, זה לא פתרון. אני לא רוצה לחזור לבית שלי. ואני גם לא רוצה לגור בבית של ההורים של החבר שלי, גם אם הם- והוא- ירצו. אף אחד מהמקומות האלה לא מרגיש לי כמו בית. אף אחד מהם. באף אחד לא נוח לי. באף אחד אני לא מרגישה רצויה. באף אחד אני לא שמחה. אני לא שמחה. באמת. באופן אבסורדי והזוי נוצר מצב שהמקום שהכי נעים לי להיות בו כל יום זה בעבודה השנואה שלי. אני אשכרה מתחילה לשמוח לבוא לשם. אני אשכרה מתחילה לשנוא את סופי השבוע. פאקינג לשנוא את סופי השבוע, אתם קולטים?! אני הבנאדם הכי לא וורקוהולוקי שקיים, איך זה קרה??

אז בבית של החבר שלי יש לי טלויזיה, ומחשב, ו-וויי-פיי - ואני בודדה,

ובבית של אמא שלי אין לי כלום ואני בודדה,

ואני רוצה לברוח ואין לי לאן,

ואני לא רוצה לחזור אליו, שם החרא שלנו מביט לי בפרצוף, והחוסר כנות שלו לגביו מחרפן אותי,

ואני לא רוצה לחזור לבית שלי שם אני אצטרך להתעמת עם החרא הזה מכיוון שונה, ואני מכירה את עצמי, בסוף אני אתפוצץ, אני אספר דברים שאני לא צריכה לספר, דברים שאם הייתי גרה לבד לא הייתי נגררת לספר, ושם, בעולם של המגורים לבד, חרא של מערכות יחסים זה לא משהו פומבי שחייבים לשתף עם מי שלא רוצים (אני מודעת לכמה אירוני מה שאמרתי עכשיו נשמע, ההבדל הוא שבבלוג אני כן רוצה לשתף את זה), מתמודדים איתו לבד או עם אנשים שבוחרים, וממשיכים הלאה, אבל עם אמא כמו שלי אין ברירה אלא להתעמת עם זה בלי הפסקה, עד לפיצוץ הבלתי נמנע.

ואין לי בית, זאת השורה התחתונה.

באמת שבא לי לברוח. בכל מובן שהוא. אני רוצה להיות במקום משלי, פרטי, שבו אף אחד לא ישפוט אותי ולא יצפה ממני, שאני אצטרך לתת דין וחשבון רק לעצמי, לרצות רק את עצמי, להתמודד עם דברים כמו שאני רוצה. בכל מקום עכשיו אני מרגישה כמו אורחת, כאילו אני חייבת משהו למישהו, להגיד תודה שנותנים לי להתקיים.

לא רוצה את זה יותר.

אבל, במציאות הלא מושלמת, גם אם אני אעבור לגור לבד-לבד, ולא אשים זין, תמיד יהיו האנשים שידרשו ממנו תשובות. כמו שדורשים ממני תשובות על כל החלטה שלי בחיים. אסור לי להיות גברת (גברת?) לעצמי, הכל חייב להיות מוסכם על הכלל. ונמאס לי להסביר. זאת כל הפואנטה.

(שאין לי פואנטה).