פולניות נהנות פחות

עכשיו רק צריך פוסט מתריס שישלים אותה.

נתחיל בסיפור קצר (חח קצר)-

מאז שהייתי קטנה, והרבה לפני שהכרתי את אן, הייתה לי התמכרות אחת ויחידה- תינוקות. כל פעם שהייתי רואה אחד כזה, הייתי מתנפלת עליו ואונסת אותו ללא רחם, בלי אפילו פורפליי של הטרדות בסמסים (טו סון?), הייתי עורכת שוטטויות הזויות ב"שילב" רק בשביל לחוות איזו אורגזמה רוחנית כלשהי מלראות את כל מוצרי התינוקות, ובכיתה ו', במסגרת שיעור "נושא אישי", שבסופו הוטל עלינו לכתוב עבודה על כל נושא שנבחר, בחרתי באווייס מבחינתי- עוברים ועוללים לרוב. היה לי ברור, שברגע שאני אהיה "גדולה", ואתחתן (כי הרי ברור שאני אתחתן), יהיו לי מלאנתאלפים ושמונה צוציקים קטנים משל הייתי דיירת במאה שערים.

אז זהו.

שזה היה פעם.

ככל שהשנים עברו, החשק לילדים הלך ודעך אצלי. אבל הוא עדיין נותר. כי ברור שצריך להביא ילדים. כי ילדים זה שמחה. כי צריך משפחה גדולה. כי לא טוב היות האדם לבדו, וצריך מישהו שישלם לי על הסוויטה הנשיאותית ב"אחוזת ראשונים".

אבל ככל שבגרתי עוד, כל הסיבות האלו, התחילו פתאום להיראות נורא לא הגיוניות.

בפוסט הזה, אני רוצה למנות בפניכם את הסיבות ללמה אני לא רוצה ילדים.

אני מרגישה שאני חייבת לכתוב את הפוסט הזה כי אני מתפוצצת. כי אני לא יכולה יותר לשמוע אנשים שאומרים לי ש"זה רק שלב" ו"יעבור לי", שאני אחכה ש"השעון הביולוגי יתקתק", ושאני "פשוט לא מרגישה מוכנה עדיין", אבל "כשזה יבוא- זה יבוא".

חבר'ה, זה לא יבוא.

אני אוהבת לראות בעצמי בנאדם שקול והגיוני. דמיון ופנטזיות מהפוסט הקודם aside- יש לי כבוד רב להיגיון הבריא ולשכל הישר. וזה פשוט לא מסתדר לי, מבחינה הגיונית נטו, למה לעזאזל שאני ארצה להביא ילדים.

אני אתחיל בהצהרה די מקוממת, אפילו מאוד, אבל גם מאוד כנה-

אני בנאדם מאוד אנוכי.

בעיניי, אדם שרוצה ילדים, חייב להיות לא אנוכי, לפחות פחות אנוכי ממני. 

עכשיו יקומו חלק מהאנשים ויאמרו (וכבר אמרו לי חלק), שלהיפך- מי שרוצה ילדים הוא הכי אנוכי בעולם, הוא רוצה ילדים כדי לא להיות לבד, כדי שיהיה מי שידאג לו, כדי למלא איזה חלל ושאר ירקות.

מקבלת את זה. 

מסכימים איתי שאנשים הם שונים? אז אני שונה. נתחיל בזה, שאני לא מרגישה שקיים בי איזה שהוא חלל שילד יכול למלא. להיפך. ה"חללים" שלי קשורים נטו בי, ובסיפוק האישי שלי, ובמיצוי הפוטנציאל שלי, וילדים לא נחשבים מבחינתי כחלק מהפוטנציאל שלי.

חוץ מזה, בוא נדבר קצת על החלק של לא להיות לבד.

מה רע בלהיות לבד?

זתומרת, לא לבד-לבד (למרות שגם זה לא כל כך נורא בעיניי כמו שזה אולי לאנשים אחרים), אלא לבד עם בן זוג. 

אם תשאלו אותי, זה גן עדן. יש פרטיות. יש חופש. אפשר לעשות מה שרוצים, ולא צריך לסגל התנהגות מסויימת כדי להתאים לאנשים שצעירים ממני בעשרות שנים. אני גם בנאדם שמאוד נהנה מהלבד. אני יכולה לחשוב. אני יכולה לכתוב. אני יכולה לחלום. 

אבל בואו נעבור לאחת הסיבות הכי מרכזיות מבחינתי ללמה אני לא רוצה ילדים, ונחשו מה? כבר הזכרתי אותה מקודם- אני נורא אנוכית.

כמה אנוכית, נטע?

אני כל כך אנוכית, שממש לא בא לי לבזבז את הכסף שלי שאני מרוויחה בעבודה קשה, ואת הזמן הפנוי המועט שיש לי אחרי שאני מסיימת לעבוד באותה עבודה קשה, על ילדים. לא רוצה. רוצה לחזור הבייתה ולעשות מה שבא לי. לא רוצה להתרוצץ בלאסוף ילדים מהגן ומבית הספר, לא רוצה לבלות את זמני הפנוי בסידור צעצועים, הררי כביסות, בלעזור בשיעורי בית, בלריב איתם שיעשו את המטלות שלהם, בלדאוג עם מי הם מסתובבים, ולמה לא חזרו עדיין הבייתה, וכשהם חולים או פצועים- רוצה להקדיש את הזמן הפנוי שלי בשבילי.

וגם מבחינה כלכלית, וכיום במיוחד- לא רוצה לשלם על גנים, על מטפלות, על ספרי לימוד, על בגדים, על צעצועים, על אוכל ועל שלל הוצאות כאלו ואחרות- אני רוצה להשתמש בכסף שלי לדברים שאני נהנית מהם. 

ועכשיו לסייג- כן, אני נהנית לקנות דברים לחבר שלי. הופה. איזו מין אנוכית אני? אז עכשיו תקפצו ותגידו לי שאני נהנית לקנות לו דברים ולהקדיש את זמני בשבילו כי אני אוהבת אותו, ואת הילדים אני אוהב אפילו יותר, וארצה לעשות בשבילם אפילו יותר. אז זהו, שפה הטעות שלכם. אני לא נהנית לעשות את הדברים האלו בשבילו רק בגלל שאני אוהבת אותו. אני אוהבת לעשות אותם, כי גם אני נהנית מהם. ולמה אני נהנית מהם? מאותן הסיבות שבחרתי בו כבן זוג- כי אני נהנית להיות איתו. כי יש לנו תחומי עניין משותפים. כי אנחנו מבינים אחד את השני ומלמדים אחד את השני כל הזמן. כי הזמן שאני מקדישה לו והכסף שאני מוציאה עליו מיועד לדברים שגם אני אוהבת ונהנית מהם. מלשלם על מעון ולהחליף חיתול- אני לא נהנית. 

ואף אחד לא נהנה. אבל אנשים טוענים שהם נהנים מדברים אחרים. דברים שבכלל לא קוסמים לי.

אומרים שאם אין לך את זה, אתה לא יודע מה אתה מפסיד, אז אני בכלל לא מרגישה מופסדת. לא חסר לי שום דבר. לא בגזרת הצאצאים, that is. אני לא מרגישה צורך להתרבות, ותפסיקו לחפור לי על השעון הביולוגי- אני בת 28, אם זה לא בא עד עכשיו, כנראה שזה כבר לא יבוא.

אני לא מוצאת שום סיבה שמצדיקה להביא ילדים.

היריון זה לא נעים.

לידה זה כואב.

ואחריה, עד סוף חיי לא תהיה לי באמת פרטיות ואפשרות לבטא את עצמי ולפתח את עצמי כפי שאני רוצה באמת.

אז כן, אני יודעת שזה לא פוסט מאוד פופולרי. tough. זה נושא אחד שאני לא יכולה להעמיד בו פנים. זה מה שאני מרגישה.

עכשיו.

כן, כי יש עוד תוספת קטנה לפוסט הזה.

אני לא אשאל מי פה מכיר את "איך פגשתי את אמא" כי מי שלא מכיר.. וול.. אני מניחה שבמצב הקוראים הנוכחי שלי, איומים סטייל "עוף מהבלוג שלי" לא ממש לגיטימיים, אבל, הממ.. נו נו נו.

אז היה את הפרק ההוא, שדי עימת אותי עם עצמי.

למי שבכל זאת לא מכיר, אחת מהדמויות בסידרה היא רובין, בחורה שעד לא מזמן הייתה חזק בהצהרות של "אני לא רוצה להתחתן!" ו"אני לא רוצה ילדים!" מה שגרם לי, הו כמה צפוי, להזדהות איתה מאוד. 

הכל היה טוב ויפה, עד שמתישהו בעונה שעברה, כמדומני, היא גילתה שהיא עקרה.

ואז חרב עליה עולמה. והיא אמרה משפט, שלמרות שאני הולכת לצטט אותו באופן ממש לא מדויק עכשיו, המסר שלו נצרב לי בתודעה- "אני עדיין לא רוצה ילדים, אבל אף פעם לא רציתי שתיחסם בפניי האפשרות להתחרט".

אז כן. זה בערך מה שאני מרגישה. כל הסיבות שציינתי למעלה עדיין תקפות, וגם מבחינה רגשית אני לא רואה שום סיבה שהדעות והרצון שלי ישתנו אי פעם, אבל that being said, כבנאדם שהחופש ויכולת הבחירה מאוד חשובים לו, אני לא הייתי רוצה שגורם חיצוני (או במקרה הזה, פנימי, אני מניחה) יצמצם לי את אפשרויות הבחירה וימנע ממני את היכולת לשנות את דעתי. 

אנחנו לומדים דברים חדשים בכל יום, ואני לא אותו אדם שהייתי לפני חמש או עשר שנים מבחינות רבות.

אז נכון שהדעות שלי לגבי ילדים רק התחזקו ככל שהתבגרתי, אבל אם אני באמת רוצה להיות כנה עם עצמי- אין לדעת אם יום אחד משהו יהפוך את הקערה על פיה, וישנה בשבילי את התמונה. בשורה התחתונה, הייתי רוצה לשמור על האופציות פתוחות עבורי, לפחות עד שאני אחליט, אולי, לסגור אותן.

היה חשוב לי לכתוב את הפוסט הזה, כי אני מבטאת פה דעה שהיא, כאמור, ממש לא פופולרית, ואין הרבה אנשים, ובייחוד- נשים, שמחזיקים בה. חשוב לי שאנשים יבינו שאני לא בת 16, ואלו לא קפריזות של ילדה קטנה וטיפשונת, אלא דעות שמבוססות על שיקולים מושכלים. 

בעבודה שלי כמעט כולן אמהות. והן חופרות על זה בכל רגע נתון. השיחות נתונות כולן להמלצות על תחליפי חלב, סיפורים על חוויות מהטיול בגן עם הילד, ובין לבין, שפע של תמונות של ילדים בכל הגילאים. ואני צריכה כל הזמן לחייך, ולהעמיד פנים שזה נורא מרגש אותי, ונורא עושה לי את זה לראות את התינוק החדש שהביאה ההיא שחוזרת מחופשת לידה, או לשמוע על איך הקטן כבר אמר את המילה הראשונה שלו. זה ממש לא מזיז לי. יותר מזה, זה ממש מעצבן אותי. אני כל הזמן מרגישה שראבאק, אנחנו אנשים בשנות ה-20 וה-30 לחיינו- בואו נדבר על נושאים אינטיליגנטים ובוגרים, ולא ניכנס כל הזמן לתפקיד ההורי המצומצם הזה. אף אחד לא מרגיש כמוני. הרווקות הבודדות מביטות בתינוקות בעיניים מלאות כמיהה וציפייה, מתות לחטוף אותם. ואני, לא יכולה שלא לחשוב שחלק מהאמהות העייפות האלו לא היו מתנגדות שיחטפו להן אותם לכמה ימים. ואז אני רק מרגישה עוד יותר שלמה עם ההחלטה שלי.

כמו שאמרתי לאחת הבנות בעבודה-

ילדים זה שמחה.

אבל לא בשבילי.