יש מי שיקרא את הפוסט הזה, ויחשוב שזה נורא אירוני שהוא בא אחרי הפוסט הקודם, ואיך אני לא רואה.
אז זהו, שאני רואה טוב מאוד (למרות שאני משקפופרית- הנה, קיבלתם וידוי בדלת האחורית), והסדר הזה בין הפוסטים הוא מכוון.
יש לי דעה מאוד חזקה לגבי הכללות, וגם פה היא תקפה. אנשים צריכים להבין שלא בהכרח ניתן להכליל דעות של אדם בנושא אחד על נושאים אחרים שהם, אולי, קצת דומים לו.
ואחרי שסיימנו עם הדיסקליימר, והיועץ המשפטי שלי (נגיד שזה אחי) מרוצה, אפשר סוף סוף להסביר לשם מה דה פאק התכנסנו כאן.
אז לפני פוסטים ספורים, שבפועל מדובר בלפני כמה שנים טובות, למרבה העצב, יצאתי באחת מההצהרות הדרמטיות שאני כל כך אוהבת לצאת בהן, והכרזתי שאני לא מתכוונת להתחתן לעולם. מי שקורא ותיק בבלוג הזה יודע מה הסיבה הטראומתית המרכזית שהביאה אותי להחלטה הזו. היו הרבה מלגלגים וספקנים, ובעיקר, הרבה שלא הבינו. ואני הייתי בשלי.
ואז כתבתי פוסט וסיפרתי לכם מה תגובתו של החבר שלי לסיפור, ואיך, בעצם, הרגשתי לרגע מטומטמת שחשפתי בפניו כמה אני לא לחוצת חתונה לפני שנתתי לו הזדמנות להביע את העמדה האישית שלו בנושא, ועכשיו הכי קל לו לשחק את תפקיד החבר התומך כי גם ככה הדעה שלי עושה לו חיים קלים.
אבל אז פתאום התחלתי לחשוב- למה זה כל כך מפריע לי שאני עושה לו חיים קלים?
ואז פתאום קלטתי.
שעם הזמן, הנחרצות של ההחלטה הזו בעיניי, התחילה לאט לאט לפחות.
החיים על פי פייסבוק-
אני חייבת להבין את זה, אם רק אני נמלאת תחושות מלנכוליות ותחושת החמצה מטורפת כשאני משוטטת בפייסבוק?
ואני לא נמצאת שם כל כך הרבה בכלל,
והתחושות האלו הן אחת הסיבות המרכזיות לכך.
אבל הפייסבוק, על פי תפישת עולמי, מציג בפניי את חייהם של אנשים שאני מכירה, או שהכרתי, או שחשבתי שהכרתי, בראשי פרקים וסטטוסים תמציתיים, אך מלאים עד כאב.
ואני יודעת שהוא לא אמיתי. שאנשים יכולים לעדכן בתדירות של אחת לכמה חודשים (כמוני), ויכולים לכתוב מה שבא להם, ובהתחשב בקהל הקוראים הפוטנציאלי- גם מה שלא בא להם, והעיקר ליצור תדמית, והעיקר להיחשף בצורה הכי מהימנה ולא מהימנה שאפשר, ואת כל מה שבין לבין אנחנו לא רואים, אבל...
עם כל זה, עדיין הנשימה שלי נעתקת בכל פעם מחדש,
כשאני שומעת על עוד אחת שהתחתנה,
על עוד זוג שמצאו להם דירה קטנה,
על עוד מכר מלפני אלף אשתקדים שהתקבל לעבודת חלומותיו,
ונזכרת,
בפעם המיליון,
שאני מרגישה תקועה.
אומרים שהכל בעיניי המתבונן.
אז המתבוננת זו אני, ואני לא מרוצה מהתמונה.
אז על חוסר סיפוק מהקריירה כבר דיברנו,
וגם על זה שבגיל פאקינג 28 אני עדיין גרה בבית של אמא שלי אין צורך להרחיב,
אז נעבור לנושא הבא שבו לא דנתי עד כה, נושא השיחה הפופולרי ביותר בקרב בחורות על סף גיל ה-30-
יחסינו- לאן.
לאן באמת? ולמה לעזאזל זה משנה? הרי אמרתי פעם שאם טוב לי איפה שאני, למה שארצה לשנות משהו?
וזה עדיין נכון. השאלה היא, איך מגדירים שינוי?
בשביל זה צריך להתעמק בקונספט של מה זה חתונה. או מה זה חתונה בעיניי.
אני אענה לכם תשובה מאוד לא פופולרית. אפילו מכעיסה. את החבר שלי היא בהחלט הכעיסה.
חתונה זה שואו. אבל זו לא הסיבה שהחבר שלי כעס. בנקודה הזו הוא דווקא מסכים איתי.
הבעיה היא, שלדעתי (הנוכחית), חתונה היא שואו שלפעמים צריך לספק כדי שהקהל שלך יהיה מרוצה.
הבעייתיות פה היא שמשתמע מזה שנובעת מכל העניין סוג של הקרבה. כאילו, שאם אני הולכת לעשות שואו כזה גדול רק כדי לרצות אנשים אחרים, ותהיה לזה השפעה משמעותית על החיים שלי, אז אני אני פחות או יותר מקריבה את חיי. מקריבה את חופש הבחירה שלי ואת הרצון האמיתי שלי.
זו הסיבה שהתנגדתי לנישואים מלכתחילה. כמו עם הילדים מהפוסט הקודם, הרגשתי שאין שום דבר בחיי נישואים שיכול לספק לי תועלת, ואם כבר, זה יכול רק להזיק לי ולפגום באושר האמיתי שלי, אם קיים כזה, ולכן לא ראיתי טעם ללכת בכיוון הזה.
אז מה השתנה, ויותר מזה- מה ההבדל המהותי בעיניי בין נישואים להורות?
שלהתחתן זה שואו שלא באמת פוגע בי בסופו של דבר. וילדים, אם אני אביא אותם בשביל השואו, זה כן.
חשבתי על זה.
הסתכלתי על תמונות של חברות ומכרות ובחורות שלמדו איתי בכיתה ג' בשמלות כלה, וחשבתי על זה.
בעצם, מה ההבדל?
ממה אני כל כך פוחדת?
הרי לגור עם החבר אני כבר רוצה. לא סתם רוצה בקטע של "נו, טוף" פולני, אלא רוצה, משתוקקת, כמהה, מצפה לזה בקוצר רוח.
אז מה הביג דיל פשוט לגור איתו עם תוספת שינוי ספח במשרד הפנים, ואולי איזה חשבון בנק משותף?
איך זה באמת משפיע עליי?
אז זהו, שפה הדעות ביני לבין החבר שלי חלוקות.
ולא בגלל שהוא חושב שלחיי הנישואים עצמם תהיה איזו השפעה שלילית על מערכת היחסים שלנו,
אלא בגלל הסיבה שבגללה אני פתאום לא שוללת דיבורים על חליפות חתן,
ולא, זה לא בגלל שפתאום נורא בא לי להתחתן,
זה בגלל שנורא בא לאנשים אחרים שאני אתחתן.
אז אולי שמעתם מתישהו, בקטנה, שאני באה מרקע מסורתי.
ואולי גיליתי איפה שהוא, בטעות, שכמעט כל הצד של אבא שלי ז"ל במשפחה הם דתיים לאומיים.
ואם אמא שלי חשקה איך שהוא שיניים במשך עשור כשראתה איך הבת שלה הולכת ומתרחקת מהדת, הולכת ונהפכת ל"כופרת", יש דבר אחד שעליו היא לא מוכנה להתפשר-
הבת שלה תתחתן,
וזה יהיה כדת משה וישראל.
וכאן הגיעה נקודת הרתיחה של החבר שלי. כי אם יש דבר אחד שהוא שונא- זה דת. אחד מהתחביבים שלנו בסופ"שים כשאני ישנה אצלו זה לצפות ביוטיוב בכל מני סרטונים אתאיסטיים נפלאים ששוללים מכל יסוד את הדת באשר היא דת, ומדגימים שוב ושוב כמה היא לוקה בבורות ופרימיטיביות.
הכל טוב ויפה, ואני כבר לא הילדה בשמלת התחרה שמלמלה פסוקי קודש ביראה וחשבה שהיא מסוגלת לדבר עם אלוהים, והסרטונים מרתקים והכל, אבל יש גבול.
וכשאני באה לחשוב ברצינות על חתונה, ועל כמה שהיא בעצם לא תשנה שום דבר, אני יודעת שיש רק דרך אחת שבה אני אקיים אותה.
כי אם שואו, אז עד הסוף.
ובגלל זה החבר שלי כועס. כי מילא אם הייתי רוצה להתחתן כי אני רוצה להתחתן. אבל אני רוצה להתחתן כדי לרצות את המשפחה שלי, ואמא שלי בראשה. ואיך שהוא, הוא הצליח להשלים גם עם זה. כי שכנעתי אותו שמה זה משנה אם זה בשביל לרצות את אמא שלי, מבחינתנו בכל מקרה שום דבר לא ישתנה. אבל אז, הפלתי את הפצצה האמיתית- אם תהיה חתונה, היא תהיה עם רב, והיא תהיה עם כוס נשברת, ועם כל פולחן עבודת האלילים שאתה כל כך מתעב, כי אין דרך אחרת להתחתן מבחינתי.
ולא, לא כי אני מאמינה במשהו מהבולשיט הזה, אלא כי כמו שאמרתי מקודם- אם כבר שואו, אז עד הסוף. אם גם ככה מתחתנים כדי לתת להם את מה שהם רוצים, אז שזה באמת יהיה מה שהם רוצים, ואנחנו, בארבעת החדרים שלנו, נחיה את האמת שלנו.
אני מבינה למה הוא כועס. אבל בנושא הזה אני פשוט לא יכולה להתפשר. אי חתונה, או חתונה בכל צורה אחרת, פירושה יהיה נידוי שלי מהמשפחה. הם לא מבינים. והאמת, שגם אני לא.
אני לא מאמינה בדת, ועם זאת, המהות של חתונה כטקס דתי קשורה אליה מבחינתי בקשר בל ינתק. ובייחוד עם המשפחה שלי, ובייחוד עם החברים שלי, וגם החילונים ביניהם, שגם מבחינתם חתונה זה חופה ו"אם אשכחך", כי זה פשוט חלק מהעניין.
אני יודעת שאין בזה היגיון. שלמה להגיד משהו שלא מאמינים בו, למה לעשות הצגה שכל כך מנוגדת לדעה האמיתית שלך- אז אני אגיד לכם למה.
כי אני אנוכית, ואני לא הולכת להביא ילדים, אז לפחות אם להקריב בשביל מישהו, שזה יהיה בשביל אמא שלי. זו לא באמת הקרבה. אני לא נפגעת מזה בשום צורה, וזה יהיה קטנוני מבחינתי להתעקש רק למען העיקרון, כשבפועל אני אוכל להמשיך לחיות על פי העקרונות שלי כל חיי, ומדובר על ערב אחד בלבד של שואו.
אבל אם כמה שקל לי להגיד שזה קטנוני מבחינתי, אני לא יכולה לקבוע בשביל החבר שלי. אני לא יכולה להחליט בשבילו אילו הקרבות הוא מוכן לעשות למען אמא שלי. למעני. יכול להיות שבשבילו זה יותר מהותי. יכול להיות שלי קל לדבר, כי אני הייתי במקום של אמא שלי פעם, ואולי, תיאורטית, נשאר מזה משהו. יכול להיות.
נכון לעכשיו, הוא נעתר לחתונה, ועל סגנון הטקס הוא עוד לא ממש מוכן לדבר. מוקדם מדי לדבר על זה בכל מקרה.
בינתיים אני ממשיכה לשוטט בפייס. ואנשים לא מאושרים נראים לי מאושרים, וכולם השיגו מה שרצו בחיים. כל יום מישהי חדשה מתחתנת. כל יום מישהו חדש הציע נישואים. כל יום מישהו אחד עשה צעד אמיץ בדרך להגשמת החלומות שלו, ומישהו אחר התקדם עוד קצת בחיים לכיוון התבגרות והתבססות.
ואפילו הוא כבר נשוי.
העבר שלי מרצד לי על המסך והוא כבר לא עבר יותר, אבל אני כן. מתרפקת על זכרונות ורגעים מפעם באופן הכי פאתטי שאפשר, ויודעת שהם לא יחזרו, ושאסור שיחזרו, ואני בוכה.
אי אפשר להימלט מתחושת ההחמצה הזו, מהגעגוע, מתחושת ההתקעות וחוסר הכיוון. אני רוצה להאמין שאני עושה את הדבר הנכון בכך שאני לא בוחרת מהר מדי, כדי לא להתחרט אחר כך, אבל בינתיים כולם סביבי כבר בחרו, ופתאום זה מרגיש לי ילדותי להמשיך להתלבט.
...
עריכה-
הקרדיט לתמונה שמתנוססת עכשיו בראש הבלוג שייך ללרכמתל האחת והיחידה, שהפנתה אותי לעמוד הזה באותו פייסבוק ארור שדיברתי עליו מקודם, אם אתם בקטע של מרמור פולני- זו הכתובת.
תודה לרכמתל!!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הפולניה