פולניות נהנות פחות

לפעמים אני חושדת שיש לי תכונה מרגיזה כזאת של לתאר דברים באופן מוטה- ולעשות את זה בלי כוונה.

אני תמיד משתדלת נורא להיות הכי אובייקטיבית שאני יכולה, וכל חיי אני נוהגת לפעול מתוך מחשבה על מה אחרים חושבים ומרגישים יותר מאשר על עצמי (hence השמאלניות), ולא שאני מנסה לטפוח לעצמי על השכם, כי זאת גם לא תכונה משהו, ולפעמים קצת אגואיזם לא מזיק, אבל בגלל שאני נוטה להיות כזאת, זה כל כך מפתיע אותי שכשאני מספרת לאנשים דברים על אירועים מהחיים שלי, איכשהו תמיד אני יוצאת בסדר, והצד השני לא.

זה ממש מפריע לי. אני באמת לא רוצה שזה יהיה ככה. אני רוצה לספר את הסיפור בצורה הכי נייטרלית שאפשר, ושמי שאני מספרת לו יסיק ממנו את המסקנות שלו, בלי שאני אטה אותו לחשוב בכיוון מסוים. 

עד כה, התופעה הזאת התרחשה רק פעם אחת, במקרה ההוא, וזה הפריע לי, אבל בגלל שלא היו לכך תקדימים, הנחתי שזה מקרה יחידני, ובטח מכורח הנסיבות, אני מניחה שרוב האנשים עשויים להזדהות יותר איתי מאשר עם הצד השני, למרות שזה עדיין לא היה מקובל עליי, ונורא התעקשתי לשמור על נייטרליות, אבל יכולתי להבין קצת את התגובה של האנשים.

אבל עכשיו זה קורה שוב, ובמקרים לא קיצוניים כמו אז, בדברים יומיומיים יותר, ועדיין התוצאה היא שפתאום כולם מנסים לגונן עליי מאיזה זאב רע שהפך למוקצה. וברגע שאני קולטת שאני שוב מספרת יותר מדי דברים רעים, אני מייד עוצרת את עצמי ומצהירה בדרמטיות, שיקחו את הדברים שלי בערבון מוגבל, ששומעים פה רק את הצד שלי ויכול להיות שאני מגזימה, ושלא הכל כזה שחור, אני פשוט נוטה להתלונן הרבה+גיחוך לשחרור האווירה. זה לא עובד.

הבעיה היא, שכרגע, בתפקיד "הזאב הרע", ניצב החבר שלי, שכל קשר בינו לבין זאב או רע לא רק מקרי בהחלט, אלא משולל כל קשר עם המציאות.

לכל זוג יש בעיות. יש בעיות גדולות, ויש בעיות קטנות. יש בעיות משמעותיות, שמצריכות פתרונות כואבים, לפעמים, ויש בעיות שקצת צועקים ובוכים, אבל בסופו של דבר משלימים עם חיבוק ונשיקה ונעימי בגב (זה המייק אפ סקס של הפריג'ידיות).

אז יש לנו בעיות. ועדיין לא החלטתי מאיזה סוג הן. אבל בינתיים, אחרי תקופה ארוכה של לשמור אותן בבטן ולהתבשל בתוך הדיכי של עצמי, שגם ככה לא חסרות לו סיבות קיום, לא יכולתי יותר, ויצא שחלקתי אותן עם האנשים בעבודה. אני לא גאה בעצמי, בעיקר מאחר ואני לא רואה באנשים האלה חברים קרובים שלי, אבל the deed is done, ותכלס, הרגיש לי טוב לפרוק.

הבעיה מתחילה כשאני חוזרת הביתה.

אז מתחילים רגשות האשם.

כי הוא חוזר מהעבודה והוא חמוד ונחמד לנו בסך הכל, ואז אני נזכרת איך לכלכתי עליו ומרגישה כמו הכלבה הכי גדולה בעולם.

והכי גרוע, שזה כבר הפך לקטע אצלי בעבודה שכולם רוצים להפריד ביני לבין החבר שלי וטוענים שוב ושוב שאני צריכה להתחיל לחשוב טוב טוב על הקשר שלנו, ואני מחזיקה את הראש בידיים ולא מצליחה להבין איך הפה הגדול והמטומטם שלי הצליח להביא אותי למצב שהופך את החבר החננה טוב הלב שלי לכריס בראון לעניים.

זה נכון, שכל מה שאני מספרת להם הוא אמת לאמיתה, ואני לא מעוותת או משנה דברים כדי שיתאימו לאיזו גירסה או נאראטיב מסוים.

אבל זה גם נכון, שאני לא מספרת את כללללל מה שקורה במערכת היחסים שלנו, מסיבות מובנות. ואז מתקבלת תמונת מצב חלקית, ואני מרגישה שאולי היה עדיף שלא הייתי מספרת כלום. אבל זה גם לא נכון, כי כן כואב לי לחיות עם המטען הזה, וכשאני כועסת עליו, הוא יודע למה, זה לא שאני הולכת מאחורי הגב שלו ומדברת עם אנשים אחרים בלי שניסיתי קודם לפתור את זה איתו, וחלק מהעניין הוא שכשאני מדברת על זה איתו, הוא לא ממש משתף פעולה ודי תופס את זה כקריזות או "מחזור" שלי (אין, מחזור זה התירוץ האולטימטיבי של גברים ללמה נשים כועסות עליהם, זה כמו ההיסטריה של המאה ה-21), ככה שלספר את זה להם זה הרע במיעוטו.

בזמן האחרון, לצערי, לא חסרות לנו סיבות לריב, וביום חמישי שעבר היה עוד שיא שגרם לי להגיע לעבודה בוכיה, וכמובן שלמרות שמחיתי את דמעותיי בטרם נכנסתי בדלת, זה לא ממש עזר וכולם תחקרו אותי מה קרה ו"מה הוא עשה הפעם". אבל זה היה בבוקר של יום חמישי, ובערב הייתה האזכרה של אבא שלי ואז כבר קרה סיפור אחר לגמרי, שאולי אספר עליו בפוסט אחר אם תרצו, מה שלא בטוח, כי זה שוב אחד מאותם נושאים חפורים בבלוג הזה.

בכל אופן, מצד אחד אני מרגישה שזה לגיטימי מצדי לחלוק את הקשיים שלי ואת מה שאני עוברת עם אנשים שיכולים לייעץ ולהקל קצת, אבל מצד שני, אני מרגישה לא בסדר שאנשים מקבלים ממנו רק את התדמית השלילית, כשבפועל, רוב הזמן הוא מתפקד בתור הכתף התומכת שלי, והחבר הכי טוב שלי, וזה שמקבל אותי כמו שאני על כל הפאקים שלי, וזה שאני יכולה לדבר איתו ויבין אותי, ושכיף לנו ביחד.

וכשאני אומרת לאנשים, "אבל אני לא רוצה שתחשבו שהוא כזה כל הזמן, הוא בנאדם טוב, ואני אוהבת אותו,", הם אומרים לי, "אוקי, אז תני דוגמאות לדברים הטובים," ואז אני מוצאת את עצמי מגמגמת, והמוח ריק מדוגמאות. וזה לא כי אין, זה פשוט כי משום מה קשה לי לספר על הדברים הטובים בזוגיות, מרגיש אינטימי וחשוף מדי, ומשום מה דווקא את הריבים והדברים הלא נעימים אין לי בעיה לחלוק, כי אז גם יש את הקטע שאפשר להרוויח מזה איזו עצה, או מילה טובה לשיפור ההרגשה. ואני שונאת את זה, זה כזה קטע של בחורות להתלונן כל הזמן ולהפוך את הגבר לאיש הרע, וברור שמותר להתלונן אם יש על מה, אבל צריך לאזן את זה גם עם הדברים הטובים, ואני לא יודעת איך לעשות את זה.

אז אני אנסה כאן.

החבר שלי הוא בנאדם טוב. הוא ביישן, ועדין, ורגיש, וחנון (וכולם יודעים שחנונים הם הכי סקסיים, אין על זה בכלל עוררין), הוא דואג לי ושומר עליי ואכפת לו ממני, הוא אוהב אותי בכל מצב, וגם כשהוא כועס עליי (וזה קורה הרבה) זה לא גורם לו להפסיק לאהוב אותי. הוא מלמד אותי המון, אבל לא בצורה מתנשאת, הוא מעריך אותי מאוד וחושב שיש לי פוטנציאל גבוה ומוטיבציה נמוכה, הוא מצחיק אותי, הוא סבלני אליי (יותר ממה שרוב, או אפילו כל הגברים היו מוכנים להיות, לדעתי), הוא עוזר לי והוא הבנאדם שאני יכולה ליפול עליו כשקשה לי.

בד בבד הוא גם סיבה להרבה מהעצב והתסכול שלי, הוא גורם לי להרגיש זקנה ועייפה יותר ממה שאני כבר, הוא לא אוהב לצאת ולבלות, לא מפנק אותי באירועים מיוחדים או סתם ככה, ילדותי ו(סורי) קצת עצלן, ואחת הסיבות ללמה אני לא רוצה ילדים (אני מרגישה שאני מגדלת אותו. אגב- יש את השמועה הזאת שכל הגברים הם ילדים קטנים- אני מסרבת לקבל את זה. אני חושבת שגברים שהם ילדים קטנים הם כאלו כי הנשים שאיתם מאפשרות להם להתנהג ככה ובגלל זה אין להם שוב סיבה להשתנות. אז, כן, אני מאשימה את עצמי במצב הזה, ובגלל זה אני קשוחה איתו במיוחד עכשיו כדי לנסות לתקן).

ואני אוהבת אותו.

וזאת השורה התחתונה. 

ולפעמים אהבה זה לא מספיק. זה גם נכון. ראיתי את זה ממקור ראשון. אבל משתדלים נורא. שני הצדדים. ואם כל אחד עושה את החלק שלו, אין סיבה שזה לא יצליח. אז אני מנסה לעשות עכשיו את החלק שלי. ואני מקווה שהוא יפסיק לאטום את האזניים ויתייחס למה שמפריע לי ויעשה גם את החלק שלו. ואז, אולי כבר לא יהיה לי מה לספר לאנשים בעבודה.

חוץ מהדברים הטובים.