לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

פולניות נהנות פחות


לא הכל ורוד.

Avatarכינוי:  הפולניה

בת: 39

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2013

שלום, אני נוסעת.


מכירים את התחושה הזו שהגיעו מים עד נפש?
שאתם חוזרים שוב ושוב על אותה רוטינה שלא מובילה אתכם לשום מקום חשוב באמת?
מסתבר שבפוסטים האחרונים שלי החלטתי להפציץ בכל מני וידויים חתרניים יותר ופחות, וכשאני אומרת "חתרניים" הכוונה היא לא לכך שהמצאתי את הגלגל, אלא פשוט שאלו אמירות יחסית מפתיעות לאופן שבו הצגתי את עצמו בבלוג ב, בוא נגיד, משהו כמו 8 שנים שהוא קיים. אני מניחה שב-5.5 שנים האחרונות הגעתי לתובנות מסוימות לגבי עצמי, לאו דווקא דברים חדשים, אלא פשוט דברים שעד כה לא נתתי להם את המשקל הראוי, ותמיד טאטאתי אותם מתחת לשטיח, כי הם נראו לי זניחים בזמנו, או סתם לא ריאליים.
מה השתנה ב-5.5 השנים האחרונות? נכנסתי למערכת יחסים רצינית, שנתנה לי כאפת ריאליטי צ'ק וערערה כמעט לחלוטין את כל מה שחשבתי פעם שאני באמת רוצה וצריכה בשביל להיות מאושרת.
מי שהיה פה פעם, זוכר שהחפירות שלי בבלוג התמקדו בעיקר, אם לא רק, בכמיהה שלי למצוא אהבת אמת. הייתה לי מן תאוריה מאוד נאיבית של איך האהבה הזו אמורה להיראות, ואפילו כתבתי את אחד הסיפורים המטופשים ביותר שהאינטרנט זכה לפרסם, שמתאר את האהבה-סטייל-דיסני הזאת, והוא עדיין מלונקק ברשימות מצד שמאל, והייתי מזמן מוחקת אותו אלמלא הוא היה מספק לי איזה שעשוע רגעי ותחושת הישגיות מסוימת כשאני קוראת אותו ומבינה שאני לא נמצאת במקום המנטלי הזה יותר.
הייתי בטוחה שברגע שאני אמצא אהבה, כל הבעיות שלי ייפתרו, אני אהיה 100% מאושרת, יושג שלום עולמי ופריס הילטון תוצא להורג.
בפועל, המתיחויות מול סוריה ואירן מעולם לא נראו דרמטיות יותר, לפריס הילטון קמה יורשת בשם קים קרדשיאן שעוקפת אותה בסיבוב עם כל הקונספט של פרסום מלעשות ולהיות כלום ושום דבר, ואני הגעתי למסקנה שאהבה, תראו מה זה, לא קונה אושר.
היא בהחלט מקדמת לשם, אין ספק לגבי זה.
אני בטוח בחורה יותר שמחה עכשיו משהייתי לפני 6 שנים. החבר שלי הוא החבר הכי טוב שלי, אני יכולה לדבר איתו על הכל, יש בינינו אינטימיות מטורפת, עזרה הדדית ואהבה ענקית. אם הייתי חוזרת בזמן לשנת 2007 ואומרת לנטע של אז שככה ייראה העתיד שלה, היא הייתה כופרת במשנתה הפולנית, ונודרת נדר שלא להביע יותר שום תלונה בכל ימי חייה. הרי על מה יש להתלונן? החיים יפים, השמים תכולים, הציפורים מצייצות, ולי יש בולבול שאני יכולה לקרוא לו my own. 
אבל לצערי, כל עניין האושר לא עובד ככה. 
אולי כל הנושא הזה בכלל דורש דיון במה זה אושר, והאם הוא בכלל קיים או בר השגה. דבר אחד בטוח- במשנה הפולנית אי אפשר באמת לכפור, ותלונות תמיד יהיו. ממש כמו הפרייארים, הן פשוט מתחלפות זו בזו. 
אז לא, אין לי ביטוח שיום יבוא, ואשיג משהו שיסגור לי  פרפקט את הפינה, ואהיה מאושרת עד עצם היום הזה. אבל אני חייבת לנסות.
והצעד הראשון בלנסות, הוא להבין מה לעזאזל אני רוצה בחיים.
אז על האהבה עשינו צ'ק. אהבה רומנטית, דאט איז. אבל מה לגבי אהבה רוחנית? סיפוק עצמי? לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב? אוקי אז בלי השיר בלב, אבל לקום בתחושה של פאן, של מה אני הולכת לעשות היום? של איזה חוויה תעשיר אותי, של איזה ידע חדש אני אצבור? כן כן, תצחקו, אבל יש מי שאומר שזה ייתכן ואפשרי, ואני לא מדברת על אלון גל ושרלטנים אחרים מסוגו, אלא אנשים שהיו שם, היו, אנשים שעדיין שם, שחווים את זה כל יום, שעושים משהו שהם אוהבים. 
אז בשבילי, הדבר הזה שאני אוהב לעשות, זה דבר שכבר חפרתי עליו הרבה בפוסטים האחרונים- בימוי קליפים. נגיד בימוי באופן כללי כדי שזה יהיה קצת יותר קל לעיכול, כי רוב האנשים, כולל אני, לא בדיוק מבינים מה זה לעזאזל בימוי קליפים.
יפה, אז הגעתי למנוחה ולנחלה. גם שאיפה יש לי. צ'ק גם על זה. עכשיו, איך מגשימים אותה?
אז נכון, שיש בארץ כמה וכמה בתי ספר למקצועות הטלויזיה והקולנוע וכו', כפיים. לא שאני מזלזלת, אבל אני קצת כן, ראינו כבר כמה מבוגרי בתי הספר האלו עשו משהו עם התעודה שלהם. ואלו שעשו, וול, הם לא בהכרח עשו את מה שאני רוצה לעשות. אני לא רוצה לעשות סרטים, כי אם להיות כנה לגמרי עם עצמי ועם הסביבה- אני פשוט לא אהיה טובה בזה. נכון, יש לי רעיונות, אבל הם לא מפותחים מספיק, ואני מעדיפה לתת את הבמה לאנשים שבאמת יצירתיים וכשרוניים בתחום הספציפי הזה. התחום שלי באמת מצומצם, ונראה מאוד לא ריאלי- בארץ.
כן, חבר'ה, אנחנו לאט לאט מתקרבים לפואנטה של הפוסט הזה.  
אז אני רוצה לעשות קליפים, ומייד אנשים מתחילים להרים גבות, ולהיאנח, ולנתק קשר עין, כי לא נעים, הילדה ממש רוצה את זה, ואיך נגיד לה שאין מצב וזה בחיים לא יקרה?  
אני יכולה להבין את חוסר האמונה. גם אני הייתי שם. בגלל זה שמתי את כל החלום הזה על הולד כל חיי. מאז שאני ביסודי יש לי רעיונות לקליפים, שנכון, בגיל 13 היו בוסריים, אבל עם השנים הלכו והתפתחו, ומאז שהתוודעתי לאן בכלל עפתי על עצמי, וכל פעם שהיה לי רעיון כזה, סתם התלהבתי ביני לבין עצמי, אבל לא ייחסתי לו חשיבות, אפילו לא ראיתי בו כישרון או פוטנציאל, אלא סתם דרך לשעשע את עצמי עם הדמיון. 
אבל היום, כשאני תקועה בעבודה מונוטונית ואפרורית, ששום דבר בה, המקצוע עצמו כמו גם האנשים שאיתם אני עובדת, לא מצית בי זיק אחד של מקוריות ועניין, אני מוצאת שהדבר היחיד שצובע לי את היום בקשת של אופטימיות, רגש, ומחשבה, הוא ההליכות אל העבודה וממנה, עם המוזיקה שלי, ועם הקליפים שסרגתי לי דרכה, וככל שאני שומעת שוב ושוב את השירים, אני בונה לי בכל פעם עוד חלק מהקליפ, ומשפצת חלק אחר, ומתחזק בי עוד הרצון הנורא לעשות את זה באמת, לראות את היצירה המוגמרת שכרגע נמצאת רק בראש שלי, שאני יודעת שתעורר בי קתרזיס כל כך עצמתי, שכבר לא יהיה ברור מה בעצם ההבדל בינו לבין אושר, אם הוא בכלל קיים. 
ואז אני יודעת שאני חייבת לעשות את זה.
אבל שוב ושוב אני נשמטת אל הקרקע, אל מרצפות בטון מאובקות שמובילות אותי אל משרד ממוזג שבו אני מבצעת פקודות אוטומטיות מול מחשב, כי אין ברירה, כי חייבים להתפרנס, כי מקליפים מדומיינים לא קונים במכולת.
ככה חייתי במשך תקופה ארוכה עד שהבנתי שכבר לא אכפת לי. תגובה מאוד ילדותית, אני יודעת, אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה. נכון, מעולם לא חייתי ברחוב, תודה למפלצת הספגטי המעופפת, אבל אני באמת מרגישה שאם בשביל להתפרנס אני צריכה למכור את נשמתי, ולוותר על החלק המהותי ביותר בי שבעיניי מגדיר אותי (היצירתיות שלי, למי שתהה), אז אני לא מעוניינת להתפרנס. או, בגרסה קצת יותר ריאליסטית- מתכוונת לנסות להתפרנס ממה שאני אוהבת עם מינימום ויתור עצמי. 
איך עושים את זה? פותחים את הראש. פותחים גם את הכיס, כמובן, ומשקיעים, בלי לדעת אם תתקבל תמורה לאגרה, אבל, היי, אלו הם חיי האמן. לנסות חייבים. 
ואיפה אני רוצה לנסות?
לא כאן, זה בטוח.
כן, בשעה טובה ומוצלחת הגענו לפואנטה האמיתית של הפוסט הזה. 
כמו שאמרתי, הגעתי לכמה תובנות בשנים האחרונות, והרצון שלי לתת דרור לאספירציות האמנותיות שלי היא לא היחידה מביניהן. התובנה הנוספת, שהולכת יד ביד עם הקודמת, היא ההחלטה שבשביל להגשים את זה, אני אצטרך לעזוב את הארץ.
בשבילי, ההחלטה הזו לא כזו דרמטית. השתעשעתי בה מספר פעמים במהלך חיי, אבל זה, כאמור, היה רק שעשוע. גם אף פעם לא הייתה לי מטרה אמיתית שבשבילה כדאי לעזוב את הארץ, ותמיד היה נראה לי שיש לי יותר מה להפסיד מזה מאשר להרוויח. היום הדברים השתנו.
אחרי שהבנתי שהסיכוי היחיד שלי להגשים את החלומות שלי יהיה במקום אחר, שקצת יותר פתוח לאמנים והוגי דעות, ונהנה מהם, ומתגמל אותם, עשיתי עם עצמי חושבים- כמה באמת אני אפגע אם אני אעשה צעד כזה. וגיליתי שלא הרבה.
כאמור, הפוסטים האחרונים שלי מטילים פצצות של אמירות חתרניות ולא תמיד מקובלות, ואני מראש כותבת אותם מתוך ידיעה שיש סיכוי טוב שאני אזכה לשצף של תגובות מתנגדות במקרה הטוב, ומעליבות במקרה הפחות טוב. הפוסט הזה לא שונה. 
אין לי זיקה למדינה הזאת. there, I said it. במקרה נולדתי פה. יותר מבמקרה גם נולדתי למשפחה מסורתית מאמינה, וגם בנושא הזה כפרתי. כל חיי עד גיל 18-19 הייתי בחורה מאמינה, וזנחתי את זה, ובאותה מידה, התקווה היא שעוד שנה אני אבוא ואומר שכל חיי, עד גיל 28-29 הייתי בחורה ישראלית, וגם את זה זנחתי. 
יש הרבה שנאה ותיעוב כלפי ישראלים, בייחוד יהודים, שרוצים לעזוב את הארץ. קריאות גנאי של "לכו ואל תחזרו", ו"אין כמו בארץ". אני יודעת שאחרי מלחמת העולם השניה, כל הקונספט של הקמת המדינה היה מאוד מועיל, בלשון המעטה, ליהודים, ומהבחינה הזו, הקמת המדינה, כקונספט, היא רעיון מבורך בעיניי. אבל מדינה לעם היהודי שוב מחזירה אותי לדעות הפוליטיות והאתאיסטיות שלי, והמושג עצמו צורם לי, אבל לא ניכנס לזה, כי אני לא באמת מנסה לשכנע אף אחד שאני צודקת, אלא רק להסביר למה לי מתאים לעזוב את הארץ. 
אני חושבת שלפני שאנחנו יהודים, וישראלים, אנחנו בני אדם, אינדיבידואלים, עם רצונות ומחשבות משל עצמנו, וכשרואים את התמונה בצורה כזו, אפשר להקל את ההתייחסות לישראלים שעוזבים את הארץ. לכל אחד יש את הסיבה שלו, ורק בגלל שכביכול אחד הדברים שמגדירים אותו, זה השתייכות לאיזושהי קבוצה, שהוא שייך אליה מבחירה או שלא מבחירה, זה לא אומר שזה צריך למנוע ממנו ללכת בעקבות הרצונות שלו ולהגשים את עצמו, מחשש שזה עלול לפגוע במישהו אחר, שהוא במקרה שייך לאותה קבוצה, ואין לו שום נגיעה לאותו חלום של הנוטש, או שום קירבה אליו באופן אישי, ושהוא נפגע רק מעצם איבוד "חבר" ב"קבוצה" הזאת. אני חברה בקבוצת מעריצי קולדפליי בפייסבוק, סבבה? מבטיחה לכם שאם מחר מישהו יעזוב את הקבוצה ויעבור לקבוצת מעריצי ג'סטין ביבר אני לא אתבאס עליו. אני מבינה שהשתייכות ללאום מסויים היא כביכול פחות שטחית מהשתייכות למועדון מעריצים של להקה מסויימת, והיא נושאת מטענים של זהות היסטורית ופטריוטיות וכל השיט הזה, אבל כל המטענים האלו נוגעים לאלו שנשארים בארץ, לא לאלו שעוזבים אותה. יודעים מה, אני אדבר במונחים פחות מכלילים- המטענים האלו לא נוגעים אליי. אני עוזבת את הארץ כדי להגשים את החלומות 
שלי, והסיבה שכל כך קל לי לעשות את זה, היא כי אני לא מרגישה שום זיקה לכאן, לא דתית, לא לאומית, לא היסטורית וגם לא תרבותית. אם מישהו אחר מרגיש שאמורה להיות לי זיקה בגלל שבמקרה נולדתי כאן וחייתי כאן 28 שנים מחיי מחוסר ברירה, עם כל הכבוד, זאת הבעיה שלו. כל דבר שאני לא בחרתי בו מיוזמתי, אלא נקלעתי אליו ביד המקרה, לא צריכים לנטור לי טינה על כך שכשנפתחתי לאפשרויות אחרות, החלטתי שאני מעדיפה משהו אחר, ויודעים מה? גם אם כן הייתי בוחרת, מותר לי לשנות את דעתי. העליהום שעושים על אנשים שעוזבים את הארץ הוא מגוחך בעיניי, ואני לא צריכה להתנצל על כך שאני רוצה לקיים את חיי במקום אחר. זו בחירה אישית שלי, ומותר לי לקיים בחירות לגבי החיים שלי כל עוד הן לא פוגעות באף אחד.  
להפתעתי, הרבה, יש לציין, גיליתי שאמא שלי לא מתנגדת, אלא אפילו תומכת בכל רעיון עזיבת הארץ הזה.
היה לי הכי ברור שאם יהיה לי מכשול בהגשמת המטרה הזאת, הוא יהיה אמא שלי. כי היא לבד פה, אחרי שאבא שלי נפטר, וזה מספיק "גרוע" שאני ואחי גדלנו ונעזוב את הבית בקרוב, כשגם כשאנחנו עדיין בבית, היא בודדה. היא לא תוכל לראות אותנו באותה תדירות, ובתור מאותגרת טכנולוגית, כל הסקייפים והפייסבוקים למיניהם לא ממש עוזרים לה בחיים. בנוסף בחו"ל יותר קל להתבולל, ולמרות שהיא די מאפשרת לי כרגע לנהל את אורח חיי איך שבא לי, ואני משתדלת לא לדחוף לה בפרצוף את חוסר האמונה שלי, מכאן ועד לשלח אותי לארצות הגויים זה כבר סיפור אחר. 
לכן הופתעתי מאוד כשבדיוק לפני שנה, בארוחת ראש השנה שהחבר שלי הוזמן אליה בניגוד לרצונו, היא ולא שרף, העלתה מיוזמתה את כל נושא המעבר לחו"ל. אני אפילו לא זוכרת באיזה הקשר זה היה, אבל אני כן זוכרת שמדינת היעד הייתה מאוד ספציפית- קנדה.
אני לא אשקר, קנדה היא בהחלט אחת מהאופציות שלי, וגם בין העליונות שבהן. אני לא צריכה לספר לכם שכחובבת אן מושבעת, כל מה שקשור לקנדה עושה לי גורו-גורו בלב. אבל אהבת אן לחוד, והגשמת חלומות לחוד. כשמדובר על חיים פרופר במדינה זרה, יש עוד כמה שיקולים שאני צריכה לקחת בחשבון, אבל אני לא אכנס אליהם כרגע. הנקודה היא, שעצם הפתיחות עד כדי יוזמה של אמא שלי לרעיון שאני אעזוב את הארץ, היה כל כך מפתיע לטובה, שהוא לרגע עורר בי נוצץ של.. נו.. איך קוראים לזה.. אושר קטן. פתאום, הדרך להגשמת החלום שלי נראתה אמיתית מתמיד. 
עם ברכתה של אמא שלי כמעט שום דבר לא מונע ממני לנסות לעשות את זה. הזיקה היחידה שלי לארץ כרגע היא הקבר של אבא שלי, אבל עם כל הכאב של להיות ביבשת אחרת ממנו, אין ספק שאני אגיע לביקורים שנתיים ואעלה אליו, אבל אני לא יכולה למנוע מעצמי להתקדם לעבר החלום שלי.
אבל איך עושים את זה?
זה החלק הקשה. בשבוע שעבר נפגשתי עם הבלונדה יקירתי, ואמרתי לה שאם זה היה תלוי בי, ואם היו לי ביצים, הייתי מתפטרת מחר מהעבודה, מושכת את כל כספי החסכונות שלי, ועפה מפה. אבל זה מתכון לאסון. בשביל להגשים חלומות, הומניים ככל שיהיו, לא מספיק לזרום ולקוות לטוב, אלא צריך תכנון מדויק. ופה אני נתקעת. יש לי אך ורק רעיון אחד, ולו סיכוי מועט להצליח, אבל אם הוא לא יצליח, אין לי שום אלטרנטיבה. 
במקום להוציא את כל חסכונותיי על טיסה והרבה "אולי"ים, אני אקח חלק מהם, ואקנה מצלמה טובה, מאקבוק עם תוכנת עריכה מקצועית, אולי גם אשקיע בתאורה וסאונד, ובעיקר, אנצל את אחת ההמצאות הגדולות ביותר של המחצית השניה של המאה ה-20- האינטרנט. 
בורכנו לחיות בתקופת האינטרנט, רבותיי. יש הרבה שאומרים שזו קללה, ויש לו חסרונות, אבל בעיניי, האינטרנט הוא ברכה לכל מי שיש לו הרבה כישרון וקצת אמביציה, אבל מינימום פרוטקציה, וזו דרך נפלאה לחשוף את עצמך ברמה גלובלית. האינטרנט הוא כרגע תקוותי היחידה, והיוטיוב- חברי הטוב ביותר, וזו התוכנית שלי. כבר שנים שאני צופה ברמה יומיומית בסרטונים ביוטיוב, ומנסה ללמד את עצמי טכניקות ושיטות, רואה איך אנשים מצליחים להגיע לרמה של מיני-סלביות ולמצוא עבודה במשרה מלאה באתר הנפלא הזה, שלא לדבר על ספונסרים משלל חברות. שלא תטעו- היוטיוב הוא לא היעד, הוא הדרך להגיע אליו.  וגם בשביל להגיע לדרך הזו, צריך לעבור דרך לא פשוטה, אבל אני מוכנה לעשות כל מה שיידרש. וברור לי, שאני אצטרך ללכת קצת "על העוקם", ולהעלות סרטונים בז'אנר שונה ממה שאני באמת רוצה בהתחלה, אבל זה בסדר. אז אני אצבור קצת מוניטין של פקאצה בהתחלה, so what? אני כבר רגילה :) ככה זה, תמיד צריך לבוא בתחפושת כשמנסים לפרוץ לאן שהוא, ורק לאחר שאתה כבר בפנים, ניתן להסיר את המסכה ולחשוף את מי שאתה באמת.
בסופ"ש שעבר (לא כיפור), בזמן שהחבר שלי היה במחשב, צפיתי באיזה סרט עם ריאן ריינולדס, עליו התחלתי לבסס קראש עצבני לאחרונה (שלא לבלבל עם ריאן גוסלינג הבעע), ומה שהתחיל כזפזופ סהרורי של "בוא נראה מה יש בערוץ הזה ואז פיפי ולישון", הפך להתעמקות עד כדי התחברות רגשית עם הדמויות. והייתה שם סצנה, שבה ריאן השיכור אמר לאיילה פישר המהממת  משהו בסגנון של "יכולת לעשות כל מה שתבחרי, ואת עובדת בחנות ספרים. אולי כדאי שתלכי לטיפול". ואני התחלתי לבכות. והחבר שלי לא הבין מה לעזאזל. אז כן. אני רוצה לעשות כל מה שאני אבחר. 
אני אשאיר אתכם עם הקליפ הזה, שהוא הדבר הכי קרוב ללייצג את מה שאני רוצה לעשות. הקליפ הזה הוא חלק מטרילוגיה של קליפים לשלושה שירים שונים של M83 שביחד מספרים סיפור. בסופו של דבר, כשצופים בהם, השירים נדחקים הצידה, והקליפ הופך למרכז. אנשים צופים בהם לאו דווקא מתוך אהבה לשירים, אלא כי הסיפור שהקליפים מספרים מרתק אותם. השיר הופך רק לאחד מהמדיומים, שבאמצעותם מספרים את הסיפור.
וזה מה שאני רוצה לעשות.
תיהנו.

נכתב על ידי הפולניה , 15/9/2013 20:01  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הפולניה ב-18/9/2013 18:52
 





43,575
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להפולניה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הפולניה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)