פולניות נהנות פחות

ואני מופתעת שאני יודעת מזה.

בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני כמה חודשים, היא הייתה בתחילת ההיריון שלה, וכשנפרדנו בסיום הפגישה, ואמרתי לה "חסר לך שאני לא מקבלת הזמנה לבריתה!" (כי זה מה שאמורים להגיד), היא חייכה ואמרה "איזה בריתה? אנחנו ניפגש עוד הרבה לפני שאני אלד".

כמובן שלא נפגשנו מאז.

ולי כבר היה די ברור שגם לא ניפגש.

והשלמתי עם זה. כמובן שלא האשמתי אותה, אני מבינה אותה לחלוטין, וברור לי שאני האשמה הבלעדית פה. אבל זה מצב בלתי אפשרי מבחינתי, לא משנה איך אני אהפוך את זה. ידעתי שהיא מצפה שאני אזום, כי הפעם זה באמת התפקיד שלי, היא זאת שבהיריון, היא זאת עם הסיפור הגדול, אני אמורה לרדוף אחריה. אבל לא יכולתי. היה לי ברור שברגע שהיא תלד, החברות שלנו תלך למקום שאליו הולכים כל הקשרים הלא רלוונטיים.

ולא זכרתי כמה זמן בדיוק עבר מאז שנפגשנו, ובאיזה חודש היא הייתה אז, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שאו שהיא אוטוטו יולדת, או שהיא כבר ילדה, ובכל מקרה, פגישה לפני הלידה כבר לא תהיה. וזה בסדר. עם כל העצב, זה מה שצריך לקרות. זה פער בלתי ניתן לגישור.

ואתמול היא פתאום שלחה לי הודעה.

וזה לא שהיא אמרה משהו מסוים, ואמנם גם אי אפשר להעביר טון דיבור בהתכתבות בוואטסאפ, אבל הרגשתי שהיא כועסת. מאשימה. כנראה שאלו רגשות האשם הפרטיים שלי. במקום "היי מותק, מה העניינים? שנים לא דיברנו!" קראתי "הו שלום לך באמת! זוכרת מי אני בכלל? תודה על ההתעניינות אם ילדתי, אגב". התכווצתי. בגישוש חששני שאלתי אותה באיזה חודש היא. ברגע שהקשתי על האנטר, הבנתי את גודל הפאדיחה. 

חודש. עבר כבר חודש מאז שהיא ילדה, והיא מיהרה לשלוח לי תמונה של עצמה, מחזיקה את התינוקת. 

תהיתי למה בכלל לספר לי אחרי חודש. אולי זו מין גישה מטומטמת שלי, אבל אני חושבת שאם חשוב לך שמישהו יידע, את תספרי לו מייד, ואם לא חשוב לך, לא תספרי לו בכלל.

אני מודה שקצת התאכזבתי שהיא יצרה קשר. זה נשמע רע, וזה לא שאני לא אוהבת אותה ומתגעגעת אליה, אבל ברור לי שמרגע שהיא ילדה היא כבר לא אותו בנאדם. ואני לא יודעת מה היא מצפה ממני, כחברה שלה, בסוג הקשר שהיה לנו, בהקשר של האמהות החדשה שלה. אני בטוחה, לא, אני יודעת, שיש לה המון חברות שיכרכרו סביבה ויתעלפו על התינוקת שלה, ויגידו שהיא זוהרת, ויריבו בינהן מי תהיה הדודה הכי אהובה שלה. ואני לא מסוגלת להיות אחת מהן. לא מסוגלת לעשות את העמדת הפנים הזאת. לא מסוגלת לעשות פוצימוצי ולנשק ולשחק ולהתעניין במרקם של הקקי שלה. 

אבל עכשיו אין מנוס. מהרגע שראיתי הודעה חדשה לבבית מהבלונדה, היה לי ברור שהאג'נדה שלה היא אחת- שניפגש- אני, היא, והקטנה. וידעתי שעכשיו זה הרגע. להיות או לחדול. או שאני מתחמקת בצורה אלגנטית וגורמת לה להבין שאני לא בקטע, או שאני נענית בהתלהבות הורמונלית ומשוללת כל קשר עם המציאות. 

כמובן שבחרתי באופציה השניה.

אני זוכרת שהיה שם "היא מושלמת!", "לאכול אותה!" ואפילו "אני חייבת לראות אותה בלייב, לא יעזור לך!" הזדעזעתי מעצמי. אבל ידעתי, שלא באמת הייתה לי אופציה אחרת. הרי אני לא אפיל עליה פצצה אחרי הלידה. אני לא עד כדי כך ביצ'ית. 

הרי אני לא באמת אוכל לקחת את שתי ידיה, להביט ברצינות בעיניה, ולהגיד לה ברוב חשיבות: "תקשיבי, יש לנו בעיה. אני לא בקטע. נו, של כל היצורים הקטנים האלה. הם לא מעניינים אותי. אני לא רוצה כאלו בעצמי, ויש לי אינספור סיבות למה. ואם נתמצת את זה כרגע רק לזה שהם ממש מעצבנים אותי (שזה האנדרסטייטמנט של האנדרסטייטמנט ואפילו לא מתקרב לשקף את מכלול הסיבות שבגללן אני לא רוצה ילדים), את ודאי יכולה להבין למה ילדים שלי מישהו אחר הם לא יוצאי דופן. אה, כן, וגם כל עולם התוכן שמתקשר אליהם, שכחתי לציין את זה. couldn't care less. אז כבר בטח ברור לך, שממפגש שלי עם הילדה שלך לא ייצא יותר מדי טוב. אני שמחה שאנחנו מבינות אחת את השניה. good talk".

לא, זו לא אופציה. אני צריכה לסתום את הפה, לחייך חיוך רחב, לדמיין שכל כולי רחם ותו לא, ולדגמן לה את כל ההתלהבות הצאצאית שהיא מצפה לה. וזה בדיוק מה שאני אעשה. 

חבל רק שאין לי מושג איך לעשות את זה.

אין לי מושג על מה אני אמורה לדבר איתה. מה אני אמורה לשאול אותה. הרי ברור לי שהשיחה אמורה להתרכז אך ורק בה, אני בכלל לא מתכוונת לדבר על עצמי, זה מרגיש כל כך לא במקום. אבל איך לעזאזל אני אמורה למשוך איתה מפגש שלם של לפחות שעה בשיחות רק על החוויה ההורית?

כבר מיציתי את כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בשיחת הוואטסאפ. "איך עברה הלידה?" שאלתי ישר, מתמוגגת מעצמי על ההברקה, והיא דווקא ענתה תשובה קצרה. לא נורא, זה דווקא סימן טוב, יותר על מה לחפור בנושא לכשניפגש, yipee. "יש שם?" הייתה השאלה הבאה. כן, יש, הוא חמוד, וציינתי את זה, ובזה הנושא מיצה את עצמו. "איך את מרגישה?" זו גם שאלה עם תשובה תמציתית, ושאלה גם די מטופשת, אם תשאלו אותי, מאחר שכבר עבר חודש ונראה לי שהיא פחות רלוונטית. אוי, יש לי אחת! "היא מעירה אותך הרבה בלילה?" כן, בואו נזכיר לאם הטריה וטרוטת העיניים כמה לילות חסרי שינה היא עברה בחודש האחרון, that's sure to be a winner! מה אני אעשה? כל השאלות שעולות לי בראש מתייחסות לסיבות שבגללן אני לא רוצה ילדים. אני לא יכולה לחשוב על הסיטואציה הזאת בלי לראות את כל הדברים השליליים שבה.

אז מה אני אמורה לעשות כשאני אגיע לשם? פשוט לשבת ולהתפעל? להביט בה ולהתמוגג? להרעיף מחמאות? להפריח אלף נשיקות?

אתם מבינים, אנשים שכן רוצים ילדים בשביל עצמם, יידעו מה צריך לשאול בסיטואציה כזאת. הם ישאלו את אותן שאלות שמעניינות אותם בשביל החוויה הפרטית שלהם. אלו שעדיין אין להם ילדים, ישאלו את כל הדברים שצריך לדעת לכשיהיו להם ילדים, ואלו שכבר יש להם, ישוו חוויות. אז לי אין סיפורים על איך עלה לו החום כשיצאו לו שיניים, וגם אין לי שאלות על איך מקלחים אותה בלי למות מפחד שהיא תיפול לאמבט. זה גם יראה מוזר אם אני אשאל את זה, ויש גבול לכמה שאני יכולה להעמיד פנים שהנושא מעניין אותי. גם ככה אני על גבול הזיוף ורואים לי את הצביעות.

ובגלל זה אני לא מבינה למה היא לא יכלה להניח לדברים כמו שהם. במידה מסויימת, אני אפילו קצת כועסת עליה. אני יודעת שזה רע, אני יודעת שזאת לא אשמתה, שהיא הנורמלית פה ואני המוזרה, שהיא סך הכל מתנהגת כמו כל אם טריה, ושמעבר לזה, מעולם לא באמת חלקתי איתה את הרגשות שלי, חוץ מלציין פה ושם שאני לא רוצה ילדים בשביל עצמי בלי לפרט יותר מדי, אז היא לא יכולה לדעת כמה הסיטואציה הזאת עלולה להיות לא נוחה לשתינו.

ואני באמת חוששת. אני הכי חוששת מכך שהיא תציע לי להחזיק את התינוקת, או גרוע מכך- תצפה שאני אציע לעשות את זה בעצמי. 

אני חייבת לספר לכם משהו. פעם, בעברי הרחוק והפריהיסטורי, כשהייתי בת, משהו כמו 7, והייתי חולה על תינוקות ומפנטזת על איזה 200 בשביל עצמי, חגגנו מסיבת יומולדת לאחי הקטן בבית שלנו. גם דודה שלי באה, עם בן דודי הקטן, שאז היה בן קצת פחות משנה. הייתה הופעה של קוסם, ובשלב מסוים בזמן שצפינו בהופעה, דודה שלי באה אליי עם התינוק, ושאלה בלחישה אם אני רוצה להחזיק אותו קצת בזמן שהיא הולכת עם אמא שלי למטבח. אני הרגשתי שכל חלומותיי הפרועים ביותר מתגשמים בבת אחת, וכמעט צרחתי באמצע הההופעה את הכן ההיסטרי שלי. הדודה חייכה, והושיבה את התינוק על ברכיי. אני חיבקתי אותו קרוב קרוב כמו הבובה הכי אהובה שלי, נישקתי לו את הראש, והמשכתי לצפות בהופעה בהנאה.

עד שבשלב מסויים, הרגשתי שאני צריכה פיפי. התינוק היה עליי, והיה יחסית כבד לילדה בת 7, ולא כל כך ידעתי איך לקום, אז החלטתי לנסות להתאפק עד כמה שאוכל, ולקוות שבינתיים הדודה תצא מהמטבח ותיקח את התינוק. אבל הזמן עבר, הדודה לא יצאה, והשלפוחית שלי רק המשיכה לצעוק "הצילו". ניסיתי לקרוא לדודה שלי בשקט, כדי לא להפריע להופעה, אבל היא לא שמעה. בשלב מסוים הבנתי שאין ברירה, אני אהיה חייבת לקום עם התינוק. הייתי בת 7, הייתי חולת תינוקות, ועם ביטחון בשמיים. אחזתי את התינוק קרוב אליי באותה תנוחה, והתרוממתי. בבת אחת איבדתי שיווי משקל, בגלל המשקל של התינוק, ונפלתי אל הרצפה, מה שהחליש את האחיזה שלי בתינוק, והוא נשמט מזרועותיי (אחרי שכבר הייתי בגובה הרצפה), ונפל בבום על הישבן. הנשימה שלי נעצרה. התינוק התחיל לבכות בקולי קולות, והקוסם עצר את ההופעה שלו. הדודה שלי יצאה במהירות מהמטבח וחטפה את התינוק ממני. אני בכיתי נורא ומלמלתי שאני כל כך מצטערת ואני מקווה שלא קרה לו שום דבר ושאני אוהבת אותו ולא רציתי שיקרה לו משהו ובבקשה תסלחי לי. ראיתי על הפנים של הדודה שהיא מתאפקת שלא לצעוק עליי. 

לכל מי שתהה, לבן דודי שלום. הוא היום בן 23, ולא נראה לי שיש לו בכלל מושג מכל הסיפור הזה. אה, ואני ודודה שלי בסטיז.

הפואנטה של הסיפור הזה הייתה, להבהיר לכם מאיפה התחילה הטראומה שלי מלהחזיק תינוקות, חשש שמלווה אותי כל החיים, גם בתקופות שרציתי מיליון ילדים, ושלא הצלחתי לחשוב על סיבה אחת לא להיות הורה, הייתי מתמוגגת מתינוקות סביבי, אבל תמיד כשהיו מציעים לי להחזיק אותם, הייתי רועדת מפחד, ולמרות הסקרנות וההשתוקקות, תמיד סירבתי. כיום נילווה לזה גם האפקט של חוסר העניין בתינוקות, ובעבודה שלי, למשל, כל פעם שמישהי מגיעה לבקר בזמן חופשת לידה עם הרך הנולד, היא כבר יודעת בכלל לא להציע לי. מדלגים עליי בשוטף, וזה בסדר, ככה אני רוצה, ומי שעוד לא מכירה ובכל זאת שואלת, אני אפילו לא צריכה להגיב, כי ישר יש לי צוות של סניגורים שמסביר ש"נטע פחות בקטע של ילדים". בשבילם קיימת רק הסיבה הזו, וזה פוטר אותי מלהתמודד עם הטראומה.

אבל אני חוששת שבמקרה של הבלונדה, לא יהיה לי כל כך פשוט להתחמק. פה לא מדובר באיזה קשר של "שלום-שלום" עם פרחה מזדמנת בעבודה, פה זו חברה של שנים שמצפה למינימום של דקה על הידיים. ואני מתה מפחד. מכירים את הפרק של "חברים", שרוס נותן לרייצ'ל להחזיק את בן התינוק והיא מחזיקה אותו כמו כדור פוטבול? הלוואי להחזיק את הבת של הבלונדה כמו כדור פוטבול. חלום שלי. אין לי מושג מה אני הולכת לעשות.

בשורה התחתונה, אני אוהבת את הבלונדה. אני רוצה להיות הוגנת וטובה איתה, כמו שמגיע לה. היא לא צריכה ממורמרת ערירית שתשתין לה על מצעד ההורות הטרייה שלה. היא צריכה חברה טובה, ששוב, כמו שמצופה ממנה, תפנים את כל המחשבות והדעות והעקרונות שלה, ופשוט תהיה חברה טובה. ואם זה אומר שאני אצטרך להכין רשימת שאלות ולעשות תחקיר בבלוג של מורן אייזנשטיין, אז so be it. ואם זה אומר לזייף התלהבות ברמה של ראש בראש באוסקר עם מת'יו מקונוהי, אז so be it. ואם זה אומר לקנות ערימת מתנות מתקתקה בגוונים של ורוד (זה דווקא החלק שאני אוהבת ), אז so FUCKING be it. ומה שיהיה אחר כך יהיה. אם ביום מן הימים אני אתפוס אותה לשיחה ואגלה לה מה שאנשים פחות קרובים אליי כבר יודעים מזמן, זה רק ימים יגידו. בינתיים, היא אמא. ואני, חברה של אמא.

and so be it.