ד. לעולם שבחוץ

אתמול, היה לי יום חופש מהעבודה. היו לי סידורים בבוקר, והחלטתי לקחת יום חופש מלא במקום להגיע לעבודה מאוחר. לאחר שסיימתי את הסידורים שהיו לי, החלטתי לנצל את יום החופשה, ולנסוע לטייל בירושלים, דבר שמזמן יחסית לא יצא לי לעשות. וכך, למרות מזג האוויר החם, לקחתי את הרכב, ונסעתי לירושלים. 

בדרך כלל לטיולים שלי לירושלים יש מסלול די קבוע, תלוי בתאריך המדוייק (ויש כמה תאריכים קבועים שבהם המסלול קצת משתנה), גם קצת ביום בשבוע, ובעיקר בשעת תחילת הטיול, כלומר אם אני יוצא מהבית בבוקר מוקדם יחסית או לקראת צהריים כמו אתמול, וכמובן גם בדברים שאני צריך ורוצה לעשות בירושלים.

גם אתמול לא ממש חרגתי מהמסלול הזה. התחלתי את הטיול שלי בקניון במלחה, ולאחר מכן השארתי את הרכב בהר הרצל, ונסעתי עם הרכבת הקלה למרכז העיר, לשוק ולמדרחוב. לטעמי האישי, אולי כתייר, אבל אני חושב שגם י. שגר בבית שמש ועובד במרכז ירושלים יגיד ככה, הרכבת הקלה, על כל החסרונות שלה, ויש כאלו, היא בסך הכל הצלחה גדולה והיא די נוחה לשימוש. אישית, אני מאד נהנה מהאפשרות להשאיר את הרכב בהר הרצל, ובמחיר כרטיס הלוך ושוב לנסוע למרכז העיר, במקום לשלם מחירים מופקעים על חניה באיזור השוק או מרכז ירושלים. 

אבל לא הרכבת הקלה היא הנושא שרציתי להתייחס אליו, אלא שני נושאים אחרים שהפריעו לי קצת. 

קודם כל, כשכבר הגעתי לאיזור השוק, חיפשתי מקום לאכול בו ארוחת צהריים. החלטתי שאני רוצה לגוון קצת את ארוחת הצהריים שלי, ולא להסתפק בסתם בורקס או משהו כזה, כמו שבדרך כלל הייתי אוכל כשאני שם בסביבה. בנוסף, החלטתי שאני לא רוצה להיכנס לאחת הסטקיות המוכרות לי (גם אם הן מצויינות, למרות ששנים לא אכלתי שם) ולשלם סכום מוגזם על ארוחה ראויה. 

נזכרתי שלפני זמן מה, קראתי ביקורת לא רעה על מקום שמכין מאפה גיאורגי, שנקרא חצ'פורי, ושקלתי ללכת לשם. בסופו של דבר, הגעתי למקום אבל ויתרתי על הרעיון ובמקום זה הלכתי לאכול במקום סמוך שנקרא "איש טבח" (תנסו לבטא את השם ותבינו את משחק המלים שבשם). המקום הזה, שקראתי גם עליו ביקורות די טובות, מתמחה במאפה שמוכן במקום הממולא בסוגי בשר שונים או במילוי צמחוני. המנה שלקחתי הייתה לא רעה, אם כי לא התרשמתי באופן יוצא דופן. המחיר היה הוגן, לא מעבר לזה, אבל משהו אחד כן עצבן אותי שם. ביקשתי לשתות משהו לצד האוכל, והמלצרית הציעה לי את לימונדת הבית. אני חובב גדול של לימונדה ולא סירבתי, רק כששאלתי למחיר המשקה, ואם הוא דומה למשקה קל סטנדרטי, שתומחר בתפריט ב-7 שקלים, לא קיבלתי תשובה ברורה. בסופו של דבר, רק כשקיבלתי את החשבון התברר שחוייבתי ב-18 שקלים עבור הלימונדה, מחיר מופרז ביותר למרות איכות הלימונדה. בקיצור, די התאכזבתי מהמקום. אולי בפעם הבאה אני כן אנסה את החצ'פורי או שאלך בכל זאת לאחד המקומות הוותיקים, שם לפחות אני יודע מה אני צפוי לקבל. 

אחרי הארוחה, המשכתי לסייר בשוק. יום שני הוא יום די מת בשוק, אבל עדיין אני מאד אוהב להסתובב שם. למען האמת, גם ההגעה למסעדה ההיא שהיא קצת מחוץ לאזור השוק בו אני נוהג להסתובב, וגם הסיור בשוק, הביאו אותי למחשבות, שאני לא יודע איך להגדיר אותן, על השינוי המשמעותי שעבר וכנראה עדיין עובר שוק מחנה יהודה בשנים האחרונות. פתאום, בכל פינה רואים איזו מסעדה או פאב, גם ברחובות המרכזיים ביותר של השוק, אלו שפעם היו בהם חנויות של מאפים וכל מיני דברים שרגילים בשוק ופתאום מלאות פאבים. אני אהבתי יותר את השוק כפי שהוא היה פעם, אולי פחות מתוייר ופחות אטרקטיבי לצעירים, אבל הרבה יותר אותנטי.

לאחר הסיור בשוק ירדתי לכיוון המדרחוב וכיכר ציון, שם הדברים הרבה פחות השתנו, לפחות לתחושתי, וגם אלו שהשתנו קצת, לא שינו מהותית את האופי של המקום. עשיתי את הסיבוב הרגיל שלי באזור, כולל כניסה להגיד שלום לבעל אחד העסקים שאנחנו קונים אצלו כבר כ-20 שנה ובכל פעם שאנחנו מזדמנים לאזור אנחנו נכנסים לברך אותו לשלום גם אם אנחנו לא זקוקים לסחורה שהוא מוכר. מזג האוויר אמנם היה חם, אבל השתפר לקראת אחר הצהריים. סיימתי את הסידורים והקניות שלי, והמתנתי ל-י. שהבטחתי לו לקחת אותו טרמפ הביתה, מאחר וממילא תכננתי לבקר אצל האחיינים שלי שמזמן לא ראיתי. וכך נפגשתי איתו בתחנת הרכבת הקלה, חזקנו יחד לרכב, ונסענו יחד לביתו.

ובביקור בביתם של י. ול. וכמובן של האחיינים שלי, סיימתי יום נעים למדי של חופשה, מדי פעם צריך גם כזה יום. אי"ה בעוד כמעט חודשיים מתוכנן לי עוד יום בירושלים, בדגש קצת שונה (מדובר בר"ח אלול, שבו אני באופן מסורתי כבר שנים נוסע לתפילת שחרית בכותל וממשיך את היום בטיול בירושלים) אבל גם היום הזה היה נחמד מאד.