ד. לעולם שבחוץ

במובנים מסויימים, מאז שהתחתנו,הפכתי למה שנהוג לכנות בשפה העממית "בעל בית", כשהכוונה היא לא למי שיש בבעלותו דירה(אנחנו עדיין גרים בשכירות) אלא למי שמנהל משק בית עצמאי ואינו סמוך על שולחנם של אחרים. אבל עד לתקופת ההריון של ט. או ליתר דיוק לקראת סוף תקופת ההריון של ט. לא הרגשתי כ"בעל בית" באופן מלא, במובן אחד שמרכזי בעיני בתפקידו של "בעל בית" יהודי דתי, והוא שלא ניהלתי עד אז שולחן שבת משל עצמי. בכל השבתות, היינו מתארחים, תחילה רק לארוחות, ומסיבות שונות תקופה די ארוכה לכל השבת, גם אם זה קרוב, אצל ההורים שלי, או פעמים בודדות אצל ההורים של ט. כך או כך, לא ניהלתי בבית שלנו שולחן שבת. 

לקראת סיום ההריון של ט. בזמן בו היא הייתה מאושפזת, הזדמן לי לנהל לראשונה שולחן שבת שכזה, גם אם בהתחלה זה היה בבית החולים, באופן מאולתר מאד. בפעם הראשונה, זה היה מאד לא מתוכנן, ונעזרנו באוכל שקיבלנו מעמותה שמספקת אוכל למלווי המאושפזים בבית החולים, אבל בפעמים שאחרי, ולצערי היו כמה כאלו, כבר התארגנו מראש ולקחתי אוכל בעיקר מאמא שלי, שלפעמים בישלה ולפעמים קנתה. זה מה שעשינו גם בשבת שלאחר הלידה.

כשט. כבר השתחררה הביתה, למרות שהבנות עדיין היו מאושפזות, ידענו שנרצה לעשות שבת בבית שלנו, והצטיידנו בהתאם, בפלטת שבת, ובמיחם ובשאר הציוד כדי לעשות שבת כהלכתה בבית. 

ומאז, בעיקר בגלל שאנחנו פוחדים להוציא את הבנות מהבית, וגם מזג האוויר לא בדיוק אפשר, אנחנו עושים שבתות בבית שלנו. בפעם הראשונה, ההורים שלי באו אלינו לארוחת ליל שבת, וזו בכלל הייתה הרגשה מוזרה, כשאבא שלי סירב להיות זה שיושב בראש השולחן, ואני הייתי מי שערך קידוש ראשון במקומו, ובירכתי על החלות. שתי שבתות לאחר מכן, גם י. ול. הגיעו עם הילדים, וכולנו עשינו ארוחת ליל שבת אצלנו בבית. 

בשבתות שלאחר מכן, כבר היינו רק שנינו עם הבנות בבית. ביום ששי אני עורך את השולחן לכבוד שבת, לחלות ולאוכל אמא שלי דואגת לנו בשלב זה, בתקווה שבהמשך ט. תתחיל לבשל בעצמה לשבת. 

ובשבת האחרונה, הייתה לי חוויה מיוחדת במינה. לאחר שבשבתות הקודמות הבנות שלנו העדיפו לישון, השבת הן היו די ערניות בזמן שבו רצינו לשבת לארוחת שבת, כך שמצאנו את עצמנו במצב שבו אחת הבנות נמצאת עלי, השניה על ט. ויחד שרנו את זמירות השבת שלפני הקידוש, ועשיתי קידוש של שבת כאשר ביד אחת אני מחזיק את אחת הבנות, וביד השניה את כוס הקידוש. אין מלים לתאר את התחושה ברגע הזה, היה בזה משהו כל כל מיוחד בעיני, וכל כך מקסים, שאולי זה הרגע שבו הכי הרבה הרגשתי בפעם הראשונה שאני עכשיו ראש משפחה יהודית חדשה.