שבועיים לבחירות, נדמה שמערכת הבחירות הכי מיותרת והכי מנומנמת שהייתה פה מזה זמן רב, כנראה גם בגלל עייפות החומר, או עייפות העם, משלוש מערכות הבחירות הקודמות והקרובות כל כך זו לזו. ומצד שני, נדמה לפחות שדווקא מערכת הבחירות הזאת יכולה להביא גם לתוצאה דרמטית, או להמשך קפאון, ואי הוודאות גדולה.
מבחינתי האישית, אני עדיין לא החלטתי סופית למי אני מצביע. וכרגיל, וכמו במערכות הבחירות הקודמות אפרוש כאן את המחשבות וההתלבטויות שלי בנושא.
למי שלא מכיר את הכתיבה שלי, אני אדם ימני בדעותי, דתי, אבל לא קיצוני לא מבחינה דתית ולא מבחינה פוליטית. אני לא ביביסט, אבל גם ממש לא מאנשי "רק לא ביבי". אני לא נפגעתי במיוחד בתקופת הקורונה, לא בריאותית ולא כלכלית, אני לא חושב שההתנהלות של הממשלה בענייני הקורונה הייתה אידיאלית, אבל כן חושב שהיא הייתה בסדר גמור במגבלות האפשרי. אני חושב שבית המשפט העליון מתערב יותר מדי בחקיקה ובמדיניות, אבל מצד שני לא חושב שנכון להגביל אותו באופן קיצוני או לאפשר באופן מעשי פוליטיזציה של בית המשפט העליון.
בשל כל המכלול הזה, אני מניח שאמצא את עצמי מצביע לאחת מארבע מפלגות, ועל כל אחת מהן אפרט מעט למה כן, ולמה לא.
הראשונה מבין המפלגות היא הליכוד.
למה כן ליכוד? כי בסך הכל אני מאמין שהמדינה מתנהלת באופן נכון יחסית, אני חושב שבניהול בטוח כלל ש משבר הקורונה נעשו שגיאות אבל אף אחד אחר למרות ההצהרות לא היה יכול לנהל אותו טוב יותר, בגלל יחסי החוץ של מדינת ישראל שהם בסך הכל לפי מיטב שפיטתי במצב לא רע בכלל, כולל ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, ובגלל שאין באמת אלטרנטיבה אמיתית לניהול המדינה.
למה לא ליכוד? בגלל פולחן האישיות המוגזם של ראש המפלגה הוא ראש הממשלה, בגלל חלק מהטיפוסים שהתקבצו תחתיו, ולא מסוגלים או יכולים להביע דעה עצמאית, ועל רובם לא הייתי סומך שינהלו כראוי דברים מסובכים הרבה פחות ממשרד ממשלתי שלם. בגלל שאת חמשת המ'-ים של ז'בוטינסקי, החליפו ללא בושה שלושת הכ'-ים של מיקי זוהר.
המפלגה השניה שאתייחס אליה, היא "תקווה חדשה" של גדעון סער.
למה כן "תקווה חדשה"? כי במידה רבה, האנשים שמובילים את המפלגה, הם אנשי הליכוד של פעם, אנשים שבאמת מאמינים בתפיסת העולם של הליכוד של פעם, לפני תהליך ה"ביביזציה", ולא סתם אישים כמו בני בגין ולימור לבנת בין היתר בחרו לתמוך במפלגה הזאת.
למה לא "תקווה חדשה"? קודם כל דווקא בגלל החידוש שבמפלגה, אני נרתע ממפלגות זמניות שלא ברור אם יהיה להן בסיס רציני להמשכיות, ולא בטוח שלא יתפרקו רגע אחרי הבחירות, ודוגמאות כאלו לא חסרות. שנית, בגלל הפסילה הגורפת של ראש הממשלה המכהן, שנדמה שיש בה גם שמץ של עלבון על ההפסד בתוך הליכוד ומין רצון להוכיח ש"גם גדעון יכול" להוביל גם בלי, שזה חלק חשוב ומשמעותי בקמפיין של המפלגה.
המפלגה השלישית היא "ימינה" של נפתלי בנט ואיילת שקד.
למה כן "ימינה"? קודם כל כי במערכות בחירות קודמות הצבעתי לה. כי אני מעריך את נפתלי בנט ואת תפקודו כשר בתקופה בה ניתן לו לתפקד כשר, כי אני חושב שחשוב לערוך שינויים מהותיים במערכת המשפט, שזה חלק חשוב בתפיסת העולם של המפגה, וגם כן, כי זו בכל זאת נתפסת לפחות לכאורה כמפלגה דתית וכזו שתפיסת העולם הדתית תוביל אותה.
למה לא "ימינה"? בעיקר בגלל היוהרה של בנט, שמנסה לממצב את עצמו כראש דבר שבכל זאת קצת גדול עליו לדעתי. גם חלק מהתכניות הכלכליות שלו לא ממש מוצאות חן בעיני.
והמפלגה האחרונה היא "הציונות הדתית" של בצלאל סמוטריץ'.
למה כן "הציונוות הדתית"? כי במידה רבה אני מעריך את פעילותו של סמוטריץ' ודעותיו בנושאים רבים שעל סדר היום. כי זו מפלדה שכשמה האמנם מתיימר מעט, כיוון שהציונות הדתית מורכבת מסוגים רבים של אנשים שתומכים במפלגות שונות ובעלי דעות שונות, באמת מייצגת בלי להתנצל את התפיסה הדתית.
למה לא "הציונות הדתית"? כי כמו שאמרתי יש משהו יומרני בשם, כי התפיסה הדתת והפוליטית של המפלגה קצת קיצונית מדי לטעמי, במיוחד עם צירופו של איתמר בן גביר לשורות המפלגה.
ולאחר פרישת ההתלבטויות שלי, והדעות לכאן ולכאן, אני מוצא את עצמי עדיין מתלבט בין שלוש אפשרויות. הליכוד, ימינה ותקווה חדשה, כאשר הנטיה היא יותר לאחת מהשתיים האחרונות, למרות ההסתייגויות, אבל כנראה שלא בפעם הראשונה אחליט ממש לקראת הרגע האחרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
