ט. ואני לא יצאנו לחופשת "ירח דבש" מיד לאחר החתונה, תכננו לצאת לחופשה משותפת, במועד קצת יותר מאוחר. בסופו של דבר, תכננו חופשה בחו"ל בחודש יוני שלאחר החתונה, שלא יצאה לפועל בגלל בעיה בריאותית שהתגלתה אצל ט. ימים ספורים לפני הנסיעה, ונאלצנו לבטל את הכל. לקח לה כמה חודשים לצאת לגמרי מהבעיה הבריאותית, והחלטנו שאנחנו מעוניינים בחופשה בארץ. בהתחלה הייתה מחשבה לדחות את זה לחודשי הקיץ, אבל אז הבנו שבעצם אין לנו סיבה אמיתית לרצות חופשה דווקא בקיץ וחופשת חורף תהיה זולה יותר ואולי אפילו נעימה יותר. לאחר התלבטויות, וגם התחשבות באילוצים הכספיים, הסתפקנו בשני ימי חופשה בלבד, כאשר את הלילה עשינו במלון בצפת.
ההזמנה במלון הייתה במבצע מיוחד לחורף, שבזכותו הגיעה לנו ארוחת בוקר במלון ביום ההגעה, וכן כרטיסי כניסה לאתר החרמון הכלולים במחיר החופשה. הגענו למלון בשעת בוקר מוקדמת מספיק ליהנות מארוחת בוקר עשירה, את הביקור בחרמון תכננו לבצע למחרת, לאחר שנת לילה טובה, ובינתיים, לאחר ארוחת הבוקר, ועד לשעות הצהריים, עוד התלבטנו היכן לטייל בסביבה, ובסוף החלטנו לנסוע למירון, לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. זו הייתה לי הפעם הראשונה שאני זוכר שהגעתי למקום, וגם לפי סיפורים משפחתיים מעולם לא הגענו למקום הזה, אני לא זוכר אם ט. הייתה שם לפני כן או לא, וגם אם כן היא הייתה שם במסגרת קבוצה מאורגנת.
זה היה בבוקר של חודש שבט, אם אינני טועה, אולי עדיין חודש טבת, בכל מקרה, סוף פברואר לפי תאריך לועזי ולא היו יותר מדי אנשים באתר הקבר. כמובן שכמקובל נפרדנו, אני הלכתי לאיזור הגברים וט. אל איזור הנשים. לאחר שסיימתי את תפילתי שם, ט. עדיין השתהתה, והחלטתי לסייר מעט יותר במתחם כדי לנסות ולהבין בעצם איפה בדיוק מתנהלות חגיגות ל"ג בעומר. עליתי אל ראש המבנה, וסיירתי, והבטתי גם בנוף של המקום, ואני רק זוכר שכשירדתי, נאלצתי להיאחז היטב במעקה, ותהיתי לעצמי, האם הוא קיים שם באופן קבוע, ואיך אפשר לצפות מאלפי אם לא עשרות אלפי בני אדם להיאחז במעקה רעוע כל כך באופן יחסי. והנה, הלילה, במהלך חגיגות ל"ג בעומר, אירע שם האסון הגדול, שנדמה שהוא האסון ה"אזרחי" הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. במושג "אזרחי" אני מתכוון לאסון שאינו פעולת חבלה או פעולה צבאית והנפגעים בו הם כולם אזרחים ולא אנשי כוחות הבטחון במילוי תפקידם. (ובאופן כללי אם נסתכל על תוצאות האסון מבחינת מספר ההרוגים באירוע, אני חושב שזה נמנה על אחד מעשרת האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל, כאשר שלושת הזכורים לי כאסונות הגדולים ביותר היו אירועים צבאיים ו/או כתוצאה מפעולות חבלה, וכן האסון בשריפה בכרמל שגם בו ההרוגים היו ברובם אנשי כוחות הבטחון וכיבוי האש בעת מילוי תפקידם).
אני לא יודע אם יש הרבה את מי להאשים. קל לכאורה להאשים את המשטרה שלא מנעה כניסה מוגזמת של המונים למתחם, אבל מצד שני מהיכרות עם המציאות הישראלית והציבור, כל נסיון למניעה כזאת היה נתקל גם ביחס מזלזל ולחצים אדירים על המשטרה מצד גורמים שונים, אם לא גורם לאסון מסדר גודל דומה ואף חמור יותר שהשוטרים היו בו הקורבנות הראשונים או שהיה קורה בשערי המקום, אם נאמר שהיו מנסים להגביל עוד יותר את הכניסה. אפשר לכאורה להאשים את ההמון שנדחק, אבל לא ברור אם הייתה לאנשים אפשרות אחרת מעשית, באי הינתן דרכי יציאה חלופיות. אבל זה לא הזמן לחפש אשמים. אני אפילו לא טורח לנסות לקרוא את התגובות, שאני מניח שחלקן לפחות בטח מלאות ארס ושטנה כלפי הציבור שהיה שם, ורוטנות על המנהג שהוא ככל הנראה מנהג בן מאות שנים לכל הפחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
