ד. לעולם שבחוץ

ט. ואני לא יצאנו לחופשת "ירח דבש" מיד לאחר החתונה, תכננו לצאת לחופשה משותפת, במועד קצת יותר מאוחר. בסופו של דבר, תכננו חופשה בחו"ל בחודש יוני שלאחר החתונה, שלא יצאה לפועל בגלל בעיה בריאותית שהתגלתה אצל ט. ימים ספורים לפני הנסיעה, ונאלצנו לבטל את הכל. לקח לה כמה חודשים לצאת לגמרי מהבעיה הבריאותית, והחלטנו שאנחנו מעוניינים בחופשה בארץ. בהתחלה הייתה מחשבה לדחות את זה לחודשי הקיץ, אבל אז הבנו שבעצם אין לנו סיבה אמיתית לרצות חופשה דווקא בקיץ וחופשת חורף תהיה זולה יותר ואולי אפילו נעימה יותר. לאחר התלבטויות, וגם התחשבות באילוצים הכספיים, הסתפקנו בשני ימי חופשה בלבד, כאשר את הלילה עשינו במלון בצפת. 

ההזמנה במלון הייתה במבצע מיוחד לחורף, שבזכותו הגיעה לנו ארוחת בוקר במלון ביום ההגעה, וכן כרטיסי כניסה לאתר החרמון הכלולים במחיר החופשה. הגענו למלון בשעת בוקר מוקדמת מספיק ליהנות מארוחת בוקר עשירה, את הביקור בחרמון תכננו לבצע למחרת, לאחר שנת לילה טובה, ובינתיים, לאחר ארוחת הבוקר, ועד לשעות הצהריים, עוד התלבטנו היכן לטייל בסביבה, ובסוף החלטנו לנסוע למירון, לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. זו הייתה לי הפעם הראשונה שאני זוכר שהגעתי למקום, וגם לפי סיפורים משפחתיים מעולם לא הגענו למקום הזה, אני לא זוכר אם ט. הייתה שם לפני כן או לא, וגם אם כן היא הייתה שם במסגרת קבוצה מאורגנת.

זה היה בבוקר של חודש שבט, אם אינני טועה, אולי עדיין חודש טבת, בכל מקרה, סוף פברואר לפי תאריך לועזי ולא היו יותר מדי אנשים באתר הקבר. כמובן שכמקובל נפרדנו, אני הלכתי לאיזור הגברים וט. אל איזור הנשים. לאחר שסיימתי את תפילתי שם, ט. עדיין השתהתה, והחלטתי לסייר מעט יותר במתחם כדי לנסות ולהבין בעצם איפה בדיוק מתנהלות חגיגות ל"ג בעומר. עליתי אל ראש המבנה, וסיירתי, והבטתי גם בנוף של המקום, ואני רק זוכר שכשירדתי, נאלצתי להיאחז היטב במעקה, ותהיתי לעצמי, האם הוא קיים שם באופן קבוע, ואיך אפשר לצפות מאלפי אם לא עשרות אלפי בני אדם להיאחז במעקה רעוע כל כך באופן יחסי. והנה, הלילה, במהלך חגיגות ל"ג בעומר, אירע שם האסון הגדול, שנדמה שהוא האסון ה"אזרחי" הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. במושג "אזרחי" אני מתכוון לאסון שאינו פעולת חבלה או פעולה צבאית והנפגעים בו הם כולם אזרחים ולא אנשי כוחות הבטחון במילוי תפקידם. (ובאופן כללי אם נסתכל על תוצאות האסון מבחינת מספר ההרוגים באירוע, אני חושב שזה נמנה על אחד מעשרת האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל, כאשר שלושת הזכורים לי כאסונות הגדולים ביותר היו אירועים צבאיים ו/או כתוצאה מפעולות חבלה, וכן האסון בשריפה בכרמל שגם בו ההרוגים היו ברובם אנשי כוחות הבטחון וכיבוי האש בעת מילוי תפקידם). 

אני לא יודע אם יש הרבה את מי להאשים. קל לכאורה להאשים את המשטרה שלא מנעה כניסה מוגזמת של המונים למתחם, אבל מצד שני מהיכרות עם המציאות הישראלית והציבור, כל נסיון למניעה כזאת היה נתקל גם ביחס מזלזל ולחצים אדירים על המשטרה מצד גורמים שונים, אם לא גורם לאסון מסדר גודל דומה ואף חמור יותר שהשוטרים היו בו הקורבנות הראשונים או שהיה קורה בשערי המקום, אם נאמר שהיו מנסים להגביל עוד יותר את הכניסה. אפשר לכאורה להאשים את ההמון שנדחק, אבל לא ברור אם הייתה לאנשים אפשרות אחרת מעשית, באי הינתן דרכי יציאה חלופיות. אבל זה לא הזמן לחפש אשמים. אני אפילו לא טורח לנסות לקרוא את התגובות, שאני מניח שחלקן לפחות בטח מלאות ארס ושטנה כלפי הציבור שהיה שם, ורוטנות על המנהג שהוא ככל הנראה מנהג בן מאות שנים לכל הפחות.

ועכשיו אני שם לב, שבעצם מזמן לא כתבתי על זה או בכלל, אז אולי כן אכתוב איזה קטע קצר על זה, מה זה אומר מבחינתי להיות אבא לתאומות, בעיקר בהיבט של מה זה שונה מלהיות אבא לילד שנולד כאחד. השתיים שלי, אגב, תהיינה בשבוע הבא בנות חמישה חודשים, ואני מתקשה להאמין לזה. כל הדברים נכונים גם לאבא לתאומים, בנים או משני המינים.

להיות אבא לתאומות זה לקנות כמויות כפולות מהרבה דברים. כפול בגדים, כפול מוצצים, כפול ציוד טיפול אישי, כפול בקבוקים.

להיות אבא לתאומות, זה שכל יציאה מהבית דורשת התארגנות מוגזמת, ותהליך מורכב, כי עגלה של תאומים לא נכנסת למעלית בבניין, ומזל שגרים בקומה ראשונה כי אפשר להוריד זריז את העגלה במדרגות ואחר כך לבוא להוריד את הילדות. ואם במקרה רק אמא שלהן הולכת איתן לקופת חולים או למקום אחר אז צריך לעזור לה להוריד את העגלה ולהוריד אותן ואז כשחוזרים לבוא לקחת אחת מהילדות ואחר כך להעלות את העגלה.

להיות אבא לתאומות זה לדעת שאם צריך לקחת אותן עם הרכב למקום כלשהו צריך מראש להתארגן עם מקום לעגלה על כל חלקיה, ושאין בתא המטען מקום לשום דבר נוסף.

להיות אבא לתאומות, זה למשוך תשומת לב של אנשים שעוברים ברחוב, נמצאים בקופת חולים או בערך בכל מקום. 

להיות אבא לתאומות, זה לשמוח על זה שבסופר פארם יש מבצע על שלוש קופסאות אוכל או ארבע חבילות חיתולים, כי ממילא אלה הכמויות שאתה קונה כדי לא לרוץ לקניות כל כמה ימים.

להיות אבא לתאומות זה להתרגל לזה, שאם אחת מהן ישנה, זה לא אומר שאתה יכול לנוח או להתעסק בדברים אחרים, כי השניה תיזכר שהיא רוצה/צריכה תשומת לב. מצד שני, זה יכול להיות לפעמים להתלבט למי מהשתיים לגשת קודם כשהן פוצחות בדואט של בכי. 

להיות אבא לתאומות זה לנסות לזכור מי עשתה ומתי בדיוק, ומי קיבלה את הויטמינים שצריך לתת להן. 

להיות אבא לתאומות זה ללכת ברחוב ולבחון ולתכנן קדימה את המסלול כדי לראות איפה יהיו הכי פחות הפרעות לעגלה. 

להיות אבא לתאומות זה ללמוד להכיר את האופי הנפרד של כל אחת, כבר מגיל חודשים בודדים.

להיות אבא לתאומות זה להתאמץ לא להשוות ביניהן, אבל בכל זאת במחשבה להשוות ולחשוב מה זאת עושה ומה זאת עושה, ולהגיע למסקנה שלכל אחת הקצב שלה, ואם אחת עושה משהו אחד אז השניה עושה דבר אחר.

להיות אבא לתאומות, זה להסתכל עליהן יחד בזמנים שבהן שמים אותן יחד בלול או במקום אחר, ולהסתכל על היחסים ביניהן, ולהבין שכבר מהגיל הזה, נוצר קשר שיישאר הקשר מהכי חזקים שיש לכל החיים.

כמוכן שיש עוד דברים שעדיין לא עברתי, ויש גם דברים שלא הזכרתי שזהים בלהיות אבא לתאומות שהם כמו להיות אבא לאחד או אחת, אבל התמקדתי בעיקר בדברים שמייחדים בעיני אבא לתאומות. (כמו שהזכרתי גם לתאומים בנים או זוג משני המינים)

נראה אם עכשיו אני אצליח לכתוב כאן פוסט וגם לפרסם אותו או לפחות לשמור כטיוטה בלי הודעת שגיאה.

ראיתי רק כותרת של כתבה בYNET שעוסקת בזמרת ושחקנית מוכרת, שמצהירה "אני לא נראית בת 40, ולא מרגישה בת 40". וכמי שבעצמו יהיה אי"ה בעוד כחצי שנה בן 40, אני תוהה על משמעות הדברים. איך אמורה להיראות בת 40 ואיך אמורה להרגיש בת 40? והאם זה שונה בין גברים לנשים? דווקא אם היה מדובר על גיל 50, עוד הייתי יכול להבין, כי מקובל להניח שבסביבות גיל 50 אצל נשים במיוחד, חלים שינויים ביולוגיים משמעותיים שיכולים להשפיע על כל המראה וכל ההרגשה, אבל גיל 40?

לפני 5 וחצי שנים, כשי. ציין את יום הולדתו ה-40, ל. דאגה שיכינו עבורם חולצות עם הסיסמא "החיים מתחילים בגיל 40". ובאופן האישי ביותר, אני דווקא באמת מרגיש ככה, שלקראת גיל 40, החיים האמיתיים שלי רק התחילו, כאשר אני נשוי תקופת זמן לא מספיק משמעותית, ורק עכשיו הגעתי לשלב שיש ילדים, ואנחנו מתחילים לחפש דירה משלנו.

לגבי המראה, כנראה שאני נראה קצת מבוגר לגילי, או שט. נראית צעירה לגילה, או שגם וגם, כי בלא מעט מקומות שהלכנו אליהם יחד, חשבו שאני אבא שלה. כולל במקום שאליו הגענו עם הבנות, משום מה חשבו שאני סבא שלהן ולא אבא שלהן. אז נכון, מבחינה תיאורטית אני יכול להיות סבא שלהן, ואני מכיר אנשים שבגילי כבר היו סבים, אבל אני עדיין בשלב האבהות, וטוב לי במקום בו אני נמצא, ואני לא מרגיש שפספסתי משהו בחיים או איחרתי משהו. 

כך שאני לא יכול להגיד שלקראת גיל 40 החיים שלי הם איך שדמיינתי אותם בגיל 20, אבל הם בהחלט טובים יותר ממה שהם היו בגיל 30 או אפילו 35.