ד. לעולם שבחוץ

אתמול בערב, שודר בערוץ 12 בטלויזיה, סרט של גלית גוטמן שעסק בחגיגות בת-מצווה. ראיתי את הסרט הזה, יחד עם ט. ואני בהחלט מניח שמי שהוצגו שם לא בדיוק מייצגות, אבל בכל זאת זה זעזע אותי. אני זוכר שלפני מספר שנים בודדות, ההורים שלי נסעו לאירוע בת מצווה, והזדעזעו מהרעיון שכלת האירוע החליפה שתיים או שלוש שמלות במהלכו. אני לא זוכר שהם ציינו אלמנטים אחרים באירוע.

מה שחשבתי מצפיה בסרט, שהציג באופן כללי שלושה אירועים, יותר בהבלטה שניים מהם, אבל גם קצת את השלישי, הוא כמה דברים. קודם כל, שלפחות במקרה אחד שהוצג לא ברור של מי היוזמה לאירוע גדול ומפואר ויקר כזה, האם זו היוזמה של כלת השמחה או של האם. שנית, וזה בכל המקרים, נדמה שיש היעדרות כמעט מוחלטת של האבא מהתמונה. במקרה אחד הודגש שמדובר במשפחה חד הורית, שבה האם טרחה לציין שאין לה עזרה כלכלית מהגרוש, מה שאני לא מבין בדיוק למה כי אחרי הכל מדובר גם בבנות שלו (תאומות במקרה זה), אבל אולי יש סיבות נסתרות. במקרה שני האב הוזכר רק כבדרך אגב, ובמקרה השלישי הוצג לרגע עוזר בהכנות האחרונות לאירוע בעצמו, זה הכל. 

אני כבר לא מדבר על חוסר המשמעות האמיתית של האירוע, מלבד לכאורה חגיגת יום הולדת 12 מוגזמת ביותר. אין התייחסות בשום אופן למהות של בת מצווה, גם אם לא מבחינה דתית, אפילו חסרה התייחסות לאירוע כאירוע שמסמל את תחילת גיל ההתבגרות. אני לא אומר שלא חשוב לציין את בת המצווה, אבל אני בהחלט לא מבין מה צריך לעשות כזה אירוע גדול. 

אני לא יודע מה נהוג היום לעשות במגזר הדתי לבת מצווה,אבל בהחלט מאמין שלבנות שלי אני לא אעשה אירוע גדול כל כך. לפי החזון שלי, בעת בת המצווה של הבנות שלי, אנחנו לכל היותר נעשה אירוע באולם קטן, עם ארוחה חגיגית, למשפחה הקרובה ולחברות מהכיתה בלבד. אני כן חושב שיהיה מקום להשקיע לצורך האירוע באיפור, עיצוב שיער, נעליים ושמלה (אבל אחת בלבד) לכלות השמחה, אבל בהחלט לא להשתגע. 

אני לא יודע מה י. יעשה לבת המצווה של הבת שלו, שאמנם היא בעוד 3 שנים כמעט, אבל אני מניח שזה לא יהיה אירוע מסדר גודל כזה, גם כי הוא לא יוכל להרשות לעצמו, אבל גם כי זה לא האופי שלו ושל ל. בינתיים, יש לו בר מצווה לתכנן לשנה הבאה, שאני מקווה שתוכל להתקיים, לאחר שבר המצווה של הבן הגדול תוכננה מראש רבות, אבל הקורונה שיבשה את התוכניות ובסופו של דבר הם הסתפקו רק בעליה לתורה במניין חצר, ואפילו בלי סבא וסבתא. 

אני חושב שכבר כתבתי כאן על אירועי בר המצווה בתקופתי. אני גם זוכר היטב, שאת בר המצווה של י. חגגנו באולם שמחות עם אורחים רבים, והרבה מהטקסים שהיו מקובלים אז (אם כי ללא הדלקת נרות שמשום מה מקובלת באירוע מסוג זה) אבל אני גם זוכר, שאת בר המצווה שלי, ציינו בשנה שלאחר פטירתן של סבתותי, ועקב האבל, לא יכולנו לחגוג באולם, והחגיגה כולה הייתה רק בשבת בבית הכנסת, אז הזמנו את קרובי המשפחה מצד אמא שלי, שהם דתיים ברובם, לעשות את השבת איתנו, כאשר הייתה את הדירה של סבא שלי, ודירה של שכנה, ומשפחה אחת לנה איתנו בדירה שלנו איכשהו, ועשינו ארוחות שבת באולם האירועים הקטן של בית הכנסת, ואחרי ארוחת ליל שבת התכנסנו לעונג שבת עם שירים ודיבורים, וזו הייתה אווירה מדהימה והיה מוצלח לא פחות מאירוע גדול אילו היינו יכולים לקיים כזה.

כך שבעיני, לא גודל האירוע קובע, ולא כמות התלבושות או הריקוד וכו', אלא החיים שלפני ואחרי ותוך כדי ולא צריך להשתגע בשביל יום אחד או ערב אחד, אני חושב שזה לא בריא ולא טוב, והעיקר לחגוג לפי האפשרות ושיהיה הכל בשמחה גדולה.

נהגתי פעמים רבות להזכיר כאן בבלוג גיבורי תרבות שלי שהלכו לעולמם. בדרך כלל היו אלו גיבורי ילדות ישראליים, אבל במקרים נדירים, גם לגיבורי תרבות מילדותי שהם אינם ישראליים בכלל. ומתברר שרק בסוף השבוע האחרון, הלך לעלמו מי שגילם את אחת הדמויות היותר זכורות למי שחיו בארץ בשנות ה-80, השחקן גווין מקלאוד, הזכור כקפטן סטובינג, מסדרת הטלויזיה "ספינת האהבה". 

אישית, כילד, פחות צפיתי בסדרה הזאת, גם כי היא נחשבה לא בדיוק מתאימה לילדים, אבל הכרתי לפחות את חלק מהדמויות, למרות שאם תשאלו אותי על עלילה של אחד מהפרקים סביר להניח שלא אזכור כלום.

ואם כבר באישים שהלכו לעולמם עסקינן, הלך לעולמו גם הפסל דני קרוון. כמי שלא מתמצא במיוחד באומנות, אני לא יכול להעריך את יצירתו, ומכיר רק חלקים קטנים מאד ממנה, אם כי יצא לי להיתקל בכמה מיצירותיו המרכזיות, שבכל זאת מוצבות במקומות מרכזיים בארץ.

מה שכן, שני האישים הללו, זכו להגיע לגיל מבוגר יחסית, ונפטרו בגיל 90. אני לא יודע עד כמה איכות חייהם הייתה טובה בשנותיהם האחרונות, אבל  בכל זאת, מה שבטוח הוא ששניהם השאירו אחריהם יצירות שאנשים רבים יזכרו לעוד שנים רבות. 

אז עוד "סבב" לחימה הסתיים, בתוצאות שהן לא חד משמעיות, ולא ברור אם הלחץ הבינלאומי השפיע, או משהו אחר, וכתמיד התחילה הספירה לאחור עד ל"סבב" הבא. 

אני לא מאלו שממהר לחרוץ משפט לכאן או לכאן, איזה צד ניצח ואיזה צד הפסיד. אני לא מודע לתמונה המלאה, לא מבחינה מדינית ולא מבחינה צבאית. אני ניזון מהתקשורת שבאופן טבעי הדיווחים שלה הם לכל הפחות חלקיים, ובוודאי לא מסגירים מורכבויות ודברים שמסתתרים מתחת לפני השטח. וכמו שאומר ביטוי שנתקלתי בו בספר מסויים, כנראה ביטוי אמריקני מקובל אבל מוצא חן בעיני, המבחן של התבשיל הוא באכילה שלו (אם אינני טועה במקור דובר על פודינג, אבל אפשר בהחלט לאמר על כל תבשיל), כלומר המבחן של הפסקת האש יהיה לכמה זמן היא תחזיק וכמה זמן שקט יהיה לנו. כמו שנוהגים להזכיר, גם מהישגי מלחמת לבנון השניה לא הייתה התרשמות, אבל בסך הכל אנחנו סופרים בינתיים 15 שנות שקט מעשי מהגזרה הזאת (אמנם כנראה שחלק גדול מזה הוא בגלל המעורבות של החיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה, אבל עדיין גם לפניה היו לנו מספר לא מועט של שנות שקט). 

מבחינת התנהלות, שוב, אני לא יודע מה הפרטים של ההתנהלות הצבאית או המדינית, אבל נדמה שבסך הכל הייתה כאן התנהלות שקולה למדי. האשראי הבינלאומי לפעולה מוצה כנראה עד תום, והייתה גם החלטה נכונה לכאורה לא להכניס חיילים לתוך השטח לפעולה קרקעית. גם ההישגים שפורסמו הם לא מעטים, אם נכון הדבר שהושמדה מרבית אם לא כל "העיר התחתונה" שנבנתה הרי שזו מהלומה לא קלה לחמאס. השאלה הגדולה היא איך ממשיכים מכאן. 

בינתיים, קראתי הבוקר שהר הבית נפתח שוב לביקורי יהודים. עם כל המחלוקת בנושא עליה להר הבית בתוך הציבר היהודי הדתי, ואני חייב לציין שבאופן אישי אני לא מאלו העולים להר,אני חושב שזה צעד משמעותי ונועד לאותת שלא היו פשרות או הסכמות בנושא. 

ובכל זאת, נדמה שעכשיו אנחנו נכנסים שוב לתקופת המתנה, עד לפעם הבאה שבה ישוגר בלון אל שדות הנגב, או שתשוגר רקטה אחת אל היישובים הסמוכים לגבול רצועת עזה, והכל תלוי במה שיקרה אז.

כך או כך אני בטוח שלמרות כל ההצהרות מכל הצדדים, אני לא חושב שממשלה אחרת הייתה מתנהלת אחרת במצב הזה, אם כבר אז להיפך. ממשלה אחרת יש יותר סיכוי שממשלה אחרת הייתה יותר נכנעת ופחות מאפשרת את הפעלת הכוח הנדרשת. אני רק יודע שקל יותר למתוח ביקורת מהצד מאשר להיות בצד המקבל את ההחלטות, ואני חושב שבסך הכל ההחלטות שהתקבלו היו סבירות עד לדבר אחד- היה צריך להתנות את הפסקת האש בהחזרת הגופות והאנשים החיים הנמצאים בהחזקת החמאס בעזה, כאן היה פספוס משמעותי בעיני. אני לא בטוח שהזדמנות כזאת תחזור על עצמה. מצד שני, אני מודע לכך שייתכן והיו שיקולים שהציבור הרחב לא מודע להם ומקבל בכל זאת את הסבירות שבהחלטות הממשלה והצבא.