| 9/2014
שנתיים ויום
היום בערב, אני ואופול נאכל ארוחת ערב ביחד עם ההורים שלי.
אמא אוהבת אותה, הן מדברות לא מעט.
מצחיק שלפני חמש שנים, אופול סלדה ממנה והרגישה איתה לא בנוח והיום הן יכולות לדבר במשך חצי שעה בטלפון, או להתחבק כשאופול מגיעה אל הבית.
היא כבר מזמן נכנסה אל הבדיחות הפרטיות של הבית ואף יצרה לא מעט חדשות משותפות.
צפינו שלשום ב"המסור 7", בלי תלת מימד - זה סתם מיותר גם ככה. החלטנו לפני שבועיים לצפות שוב ב"דוסון קריק", הפעם ביחד.
מובן שלצפות בזה בפעם הראשונה (או החמישית) הרבה יותר מלהיב וקסום מלצפות בזה בפעם השישית, אבל ג'ואי עדיין מבינה כל הזמן ודוסון ממשיך לתהות אם מין אמור לשחק תפקיד כל כך גדול בחיים. כשהוא בתול, כמובן.
מי היה מאמין שהידידות הזו תעבוד, הא?
אופול מספרת לי על בן הזוג שלה ואני לא צריך לכסות חור שנוצר לי בבטן. מי היה מאמין שאוכל להקשיב לה מספרת לי על דברים כאלה?
היא מאושרת, היא באמת מאושרת. ואני, מה אני צריך יותר מזה?
אהבה, כמובן. אבל חוץ מזה. אם היא מאושרת, אחת מהמטרות הגדולות והחשובות ביותר בחיי - מתממשת. גם אם לא בצורה המדויקת שבה תכננתי (או אפילו קרוב).
האושר שלה נותן לי אור. והוא, הוא לא גונב אותה לי. כלומר, הם כמובן נפגשים והיא ישנה אצלו ואני שומע על כל מעשי הזימה שלהם, אבל היא, באופן כמעט מפתיע, מוצאת את הזמן להפגש איתי ואפילו לא מעט ולתת לי תשומת לב, לצפות איתי בסרטים, לדבר איתי ובעצם, למלא לי את החיים באופן מסוים.
נכון שאין לי עדיין מושא אהבה חדש, אבל אני לא מרגיש שאני תלוי עליה במובן כזה בכלל. אני מחפש, אני מסתכל, אני מגשש ואני מתבונן בבנות וחושב אם זו מתאימה או אם זו נעימה, אם זו שמנמנה חמודה ואם זו שמנה סקסית (שרון רוני, אני אכן מסתכל עלייך, מפורסמת מבאסת שכמוך. הייתי קורע ממך את הבגדים או משהו, אם היית נגישה והיית מוכנה והייתי מבקש אישור והיית מסכימה).
אז נכון שאני לא בקשר רומנטי עם מישהי ושזה חסר. אבל אני לפחות מרגיש שיש לי חיים במובן מסוים. התקופה הזו מזכירה קצת את תקופת הידידות שלי עם אמה. היינו נפגשים מידי יום כמעט. לפעמים לא עושים דבר והייתי מחכה עד שהיא תסיים להכין לעצמה אוכל ומשתעמם. אבל התקופה הזו הרבה יותר טובה, כי עם אופול אני לא משתעמם. אנחנו מתעסקים בשטויות, חלקן חשובות, חלקן תכנותיות, חלקן קולנועיות, חלקן סתם שטותיות. אלו לא פגישות כמו שיש לה עם הידיד שלה ההוא, שאיתו היא מבלה שעות בצחוק מתגלגל. אבל יש לנו את הייחוד הממושך שלנו. הייחוד הידידותי המיוחד שלנו.
לפני שבועיים, היא הסיעה אותי ביום שישי בערב אל מפגש שהיא הוזמנה אליו, כשבן הזוג שלה לא היה יכול להגיע. היה מצחיק, נהניתי. היא גם נהנתה וצחקה הרבה.
נחמד לי גם ללכת איתה ברחבי היישוב. ההליכות הללו מזכירות את ההליכות עם בלה, בזמנה. אבל קצת פחות כבדות. כלומר, לפעמים כן, אבל בדרך כלל לא.
שיחות כבדות לא מפריעות לי, כמובן. אני פתוח אל כל סוגי השיחות.
אבל הזכרונות הללו לא מייצרים געגועים, כי התקופה הזו והשיחות הללו הרבה יותר טובות לי. הרבה יותר נעימות לי.
ואולי זו היא, אבל מותר לי, נכון? תמיד מותר שיהיה לי נעים.
אז נעים."I Like The Way
You Misbehave
When We Get Wasted"
(I Love You - Avril Lavigne)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
