מהות המחשבה

פברואר. וכמו בכל פברואר, האזכרה של סבא שלי. החורף היא תקופת ההשתקפות שלי. יום הולדת. שנה אזרחית. אזכרה.

מי היה? מה היה? מה אני? איך אני? ומה אנחנו?

ובכן, גאווה מהווה מילה מנחה בכל הסיפור הזה, במיוחד לאור העובדה שפברואר, 2009.

אנחנו אותם אנחנו. וקצת שונים.

עשרים שנה כבר. פששששששש.

פרופורציות, כך אומרת סבתא. אני הכי דומה לסבתא. אינני יודע אם כולם יודעים, אבל אנחנו יודעים.

זהות.

המילה חסרת המשמעות שמלווה את משפחתי כל השנים. כל אחד מאיתנו בחיפוש אחר זהות.

אבל גאווה. צניעות. מוסר. השקפה. עבודה. הקרבה. צדק.

הצדק הוא עם אחרים.

ועל אף ערכנו, ייחודיותנו, אישיותינו, הנה זו מרחפת לה, כאשר אנו נמצאים בחללינו הסגורים.

היהדות.

אני מקווה שאתה גאה בי, סבא.

אמי בוכה עלייך. גם סבתי. וגם דודותיי.

אמי חיה בתחושת פספוס מתמדת. שהנה איננה יכולה להראות את הישגיה הגדולים ביותר לאביה. כל הישג שלי מלווה בכאב שלה. וקשה לי עם זה.

אינני אתחנן. כי איננו כאלה. [זה כבר מתחיל להישמע רכרוכי למדי...] אבל אנא ממך, הקל עליה. תן לה להשתחרר ממך. תן לה לחוש את הגאווה שלה בעצמה, ולא דרכך.תגיד לה שאתה רואה. תגיד לה שאתה יודע. תגיד לה שאתה כאן.

אנא, הקל עליה.

המוות.

האם אני יכול לכתוב עליך כאשר אינני מאמין בך?

איתן