פסיכולוגית או סתם פסיכית?

שנים שלא כתבתי פה.

כל מה שקרה לי לא נתן לי את הצורך לגשת לבלוג הזה ולכתוב את כל הפרטים..

כמו מה שעובר עלי עכשיו לפחות..

אז הנה אני, נערה בת 16. תיכוניסטית, לומדת למבחנים, משתדלת להכין שיעורים, מכינה עבודות בדקה ה-90.

ולא. אני לא מתכננת את החרוזים שיוצאים .. =/

בכל אופן..

בזמן האחרון רבתי עם החברה הכי טובה שלי כבר 5 שנים.

האהבה הכי גדולה שלי [שלא תבינו לא נכון].

האוזן היחידה שלי. אשת הסוד הבלעדית שלי.

זאת שיודעת עלי הכל, ואני עלייה.

זה שמבינה אותי הכי טוב ואני אותה.

זאת שמעירה רק הערות בונות, ומטיפה מתי שבאמת צריך, וכמה שצריך..

זאת שתמיד היינו צוחקות ביחד, מרכלות ביחד.. הכל! יחד!!

רבנו...

ואנחנו לא מדברות עכשיו..

אני משכנעת את עצמי שזה לא כלכך נורא.. אבל זה כן.

זה שובר לי את הלב כל יום ויום.

שתינו מלאות באגו ולא מוכנות לדבר עם השנייה..

ועל שטות.

אבל היא פגעה בי. היא "תפסה תחת" היא נותנת לי הרגשה של נחיתות.. של פחות ממנה.. זהלא צריך להיות ככה.

פשוט לא.

ורבתי גם עם החברה השנייה..

זאת שהייתי בורחת איתה מהמציאות.. זאת שהייתי משטתה איתה, מתחרפנת, שוכחת, משתגעת..

זאת.. זאת שעזרה לי בתקופה הכי קשה שלי.. היחידה שעזרה לי..

היחידה שבאמת היה לי כייף איתה.

אז נכון, היא גם שיגעה אותי והעלתה לי ת'סעיף הרבה פעמים..

אבל בסך הכל. היא הייתה הכי בשבילי..

וגם איתה רבתי.. גם איתה אנילא מדברת..

וגם במקרה הזה אני משכנעת את עצמי שזה לא כלכך נורא, שאני אמצא אחרת.

אבל אני לא מוצאת.

אני לא מוצאת תחליף, לא לה ולא לה.

אני מתגעגעת לפעם..

ואני גם לא מדברת איתו.

זה שעד לפני חודשיים היינו מדברים כל יום,

אפילו בטלפון שיחות ליליות כאלה שנמשכו 3 שעות..

היינו מבריזים ביחד..

ומבלים יחד..

וצוחקים ומדברים ומספרים הכל אחד לשני.

ותמיד כשהוא היה מסתכל עלי היה לו חיוך מאוהב כזה על הפנים..

חיוך נבוך..

חיוך של אני אוהב אותך ומתבייש..

ותמיד היינו חושבים על אותו הדבר.. מרגישים אותו דבר.. רוצים אותו דבר

אחד את השני..

חשבתי שייקרה משו..

אבל לא. בסוף לא קרה כלום..

עכשיו אנחנו כמו שני זרים.

זה שאנחנו אומרים שלום אחד לשנייה בבוקר זה שיא.

איך?

איך הכל מתפורר לי בזמן האחרון?

אני מתגעגעת לפעם..

כלכך מתגעגעת!