ריקודים, אלכוהול ומשחק בשיער |
| 4/2005
אז אני צריך להיות עצוב כי הוא מת?
אחד הקוראים (לשעבר?) שלי, ששמו שמור במערכת, כתב לי היום בICQ שעייזר וויצמן מת.
המשך השיחה הלך בערך ככה:
[ אני ] - טוב, אנשים מתים כשהם מגיעים לגיל מסויים.
[ הוא ] - אין לך רגישות בכלל?
(מה שמזכיר מאוד את מה שהדמות של שימרית אמרה בסיפור הזה).
[ אני ] - כלפיך, או כלפי עייזר?
[ הוא ] - כלפי האנושות... אני לא מעוניין לדבר איתך יותר.
[ אני ] - לא אכפת לי כל כך מפוליטיקאים שמתו מוות טבעי. מצטער אם זה פוגע בך, אבל כזה אנוכי.
[ הוא ] - שלום.
אז הוא מת. מה אכפת לי? אנשים ידועים שלא קשורים אליי מתים כל הזמן כשהם מגיעים לגיל מסויים. אין לי שום רצון לבזבז זמן בהתייחסות אליהם. מספיק אנשים יטרחו להתייחס לכך במקומי (כולל העיתונאים שכתבו עליהם הספד הרבה ימים מראש - זה חוסך זמן), וזה לא יעזור לאף אחד, או יגרום למישהו להיות יותר מאושר, אם אני אהיה עצוב בגלל כל אדם שלא הכרתי, שהיה מפורסם אבל בסוף מת. אחרת מצפים לי הרבה ימי עצב.
ממש מוזר שאותו אדם התפלא שאין בי רגישות כלפי האנושות - אותה אנושות שנוטה להיות מאוד לא נחמדה אלי. זה כמו לבקש מאחינועם ניני שתשתחרר קצת ותכתוב גם כמה שירים בסגנון של בריטני ספירס.
אתם מתבקשים להרביץ קצת הגיון באותו אדם.
תודה רבה.
אגב, הפוסט עם המשך עלילותי בקנדה יגיע עד סוף החודש, אני מקווה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קוטר