ריקודים, אלכוהול ומשחק בשיער |
| 11/2006
אלימות כאומנות בסרטים
שלום לכולם!
יש כמה סרטים בהם אלימות מוצגת בהם כאילו יש בה משהו יפה ואומנותי. זה מתחיל בסרטים כמו המטריקס, ששם אמנם יש אלימות אבל היא כזו מגניבה ופוטוגנית ובדרך כלל לא מתים ממנה, ממשיך בסרטים כמו קיל ביל (פוסט קשור) ועיר החטאים, בהם יש אלימות פטאלית, אבל היא כבר מוגזמת מדי בשביל להיראות ריאליסטית, עובר דרך אפוסים היסטוריים בהם יש קרבות ממוחשבים של מאות אנשים, כמו טרויה, 300, המלך ארתור ועוד סרטי זבל מהסוג הזה (יש! הרבה אנשים עם סוסים הורגים אחד את השני) ומסתיים בסרטים עם אלימות ריאליסטית כמו ילדי המחר (הפוסט שלי בנושא), שבעה צעדים (שלא ראיתי ואני לא מתכוון לראות בחיים) ועוד מגוון סרטי אימה.
רציתי לכתוב שאני מתעב את הסרטים מהקטגוריות שלא כוללות את המטריקס.
משגע אותי שאנשים מתלהבים מהגוויות וטוענים שאלה "מראות חזקים" (שמעת, נורטון? אתה כזה מעפן!)
אני שונא שאנשים מתים. באמת. זה איכסה וחסר חיים (תרתי משמע). זה גם לא נכלל בהגדרה שלי לבידור. בגלל זה, כל הפלצנים האלה שמנסים להציג אלימות קשה בתור דבר יפה, כמו קוונטין-טרנטע, רוברט רודריגז או אלפונסו קוארון החמורון, חייבים להיענש. אני רוצה לראות אותם חוטפים הצלפות בטוסיק בסינגפור, ולומר להם: "מה, למה אתם לא נהנים, חמודים? אתם לא חושבים שאלימות זה יפה ופוטוגני? אהה... אני שמח שעכשיו אתם רואים את זה מהזווית הנכונה."
ויפה שעה אחת קודם!
נ.ב.: מי רוצה לראות איתי את הסרט "Shortbus"?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קוטר