חיית משק גדולה התקרבה לשולחן של זאפוד ביבלברוקס, יצור שמן מלא תוכן בעל ארבע רגליים ממשפחת השור, עם עיניים גדולות ומימיות, קרניים קטנות ומה שנראה כמעט כמו חיוך מתרפס על שפתיו.

"ערב טוב" הוא געה והתיישב בכבדות על ירכיו. "אני המנה העיקרית להיום. האוכל לעניין אתכם בחלקים מגופי?". הוא כחכח קלות בגרונו, הניע את אחוריו לתנוחת ישיבה יותר נוחה והתבונן בהם בשלווה.

מבטו נתקל במבטיהם הנבוכים והמזועזעים של ארתור וטריליאן, במשיכת כתפיים נכנעת מצד פורד פרפקט, והרעב העירום של זאפוד ביבלברוקס.

"משהו מהכתף, אולי?", הציע בעל החיים, "מטוגן ברוטב יין לבן?"
"אה... הכתף שלך?" שאל ארתור בלחישה מזועזעת.
"כמובן שהכתף שלי", געה בעל החיים בשביעות רצון. "רק את ששייך לי אוכל להציע".

זאפוד זינק על רגליו והתחיל למשש את הכתף של בעל החיים בהערכה.
"ואולי הישבן – הוא טוב מאוד", המהמם בעל החיים. "דאגתי לאמן אותו ואכלתי הרבה דגן, אז יש שם הרבה בשר טוב". הוא נחר קלות, גרגר פעם נוספת והתחיל ללעוס גירה, ובלע אותה שוב.

"ואולי קסרול שלי?" הוא הוסיף.

"אתה מתכוון שהחיה הזו באמת רוצה שנאכל אותה?" לחשה טריליאן לפורד.
"אני?" אמר פורד כשמבט מזוגג לעיניו, "אני לא התכוונתי לכלום."
"זה פשוט נורא", קרא ארתור. "הדבר המבחיל ביותר ששמעתי אי פעם."
"מה הבעיה, ארצן?", שאל זאפוד, שכעת היה עסוק בבדיקת אחוריו העצומים של בעל החיים.
"אני פשוט לא רוצה לאכול חיה שעומדת פה ומזמינה אותי לאכול אותה," אמר ארתור, "זה חסר לב."
"זה יותר טוב מלאכול חיה שלא רוצה שיאכלו אותה," אמר זאפוד.
"זאת לא הנקודה," מחה ארתור. ואז הוא חשב על זה לרגע. "טוב, אולי זאת כן הנקודה. לא אכפת לי. אני לא אחשוב על זה עכשיו. אני פשוט.... אני חושב שאני אקח סלט ירוק" הוא מלמל.
"האוכל לשכנע אותך לחשוב לפחות על הכבד שלי?", שאל בעל החיים, "הוא חייב כבר להיות עשיר ורך. פיטמתי את עצמי בכוח במשך כמה וכמה חודשים."
"סלט ירוק," אמר ארתור נחרצות.
"סלט ירוק?" שאל בעל החיים, כשהוא מפנה את עיניו לעבר ארתור בצורה ביקורתית.
"אתה אומר לי," שאל ארתור, "שאני לא אמור להזמין סלט ירוק?"
"ובכן," אמר בעל החיים, "אני מכיר הרבה ירקות בעלי דעה מאוד תקיפה בנושא. בגלל זה החליטו לבסוף לחתוך את הסבך הבעייתי הזה ולהרבות חיות שלמעשה ירצו שיאכלו אותן, ושיוכלו להביע זאת בצורה ברורה ומפורשת. והנה אני כאן."
הוא קד קידה קלה.
"כוס מים בבקשה", אמר ארתור.
"תראה," אמר זאפוד, "אנחנו רוצים לאכול, ולא לעשות סלט מכל העניין. ארבעה סטייקים נאים בבקשה, ותזדרז. לא אכלנו במשך חמש מאות ושבעים ושש אלף מיליון שנה."
בעל החיים התנודד, קם על רגליו וגרגר בעדינות.
"בחירה מאוד נבונה, אדוני, אם אוכל לציין זאת. טוב מאוד," הוא אמר, "אני אמהר ללכת לירות בעצמי."
הוא הסתובב וקרץ לארתור בידידותיות.
"אל תדאג, אני אהיה מאוד הומני."
הוא התנודד נינוחות אל המטבח.

מספר דקות לאחר מכן הגיע המלצר עם ארבעה סטייקים עצומים ומהבילים. זאפוד ופורד התנפלו עליהם בלי היסוס. טריליאן עצרה לרגע, ואז משכה בכתפיה והתחילה לאכול את שלה. ארתור בהה בשלו, כשהוא מרגיש חולה קלות.

"הי ארצן," שאל זאפוד כשחיוך זדוני על פניו, "מה אוכל אותך?"

דאגלס אדאמס, המסעדה שבסוף היקום (הספר השני בסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה)