כאן לא הייתי הרבה זמן.
אני מגלה פתאום שהרבה אנשים קוראים כאן (ואני לא מבינה איך!) וכל הקטע היה לכתוב בבלוג הנטוש שעזבתי לפני המון המון המון זמן, ושאף אחד לא חלם שהוא עוד קיים. ולא יודעת זה אבד לי כל הקטע הזה..
אני אנסה בכל זאת לכתוב, משהו.
אוף.
חופש חנוכה, שעובר בעיקר בבית ...... זה לא ממש חופש גדול בשבילי ,
לאטובלילאטובלילאטובלי
לא טוב לי
רייקנות מגעילה, אני נתקעת בבית וזה כלכך לא צריך להיות ככה
אני לא עושה כלום עם החיים שלי, אני קצת אשמה נכון אבל אני בטוחה שאם היו לי את הנסיבות המתאימות
זה לא היה ככה.
לא טוב ולא רע, אין רגש בכלל. כלום. אטום. ריק.
בלי מילים.
אז מה, שנחזור לסיסמה של הפוסט הקודם ונגיד שוב שלפעמים לא צריך להגיד כלום, גם לא במקרה הזה?
לא, לא חושבת. שם כן, פה לא.
החיים שלי
הם
אוסף קבוע של צרות
קטנות
וגדולות יותר
שכל יום
הוא מירוץ חדש
להיחלץ מהן
ולשרוד עוד יום
כדי לעבור
בדיוק עוד אחד כזה
אז מה הפלא
שהימים שלי
נראים בדיוק
אותו דבר ?
אני לא נהנית מהחוויה, אני רק עסוקה בלהוציא את השדים מהראש שלי. ויש הרבה מהם.
משימה קשה מנשוא.
(לא להגיב! תודה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
