ואיפה החיים שלך היום, הא?
מערכת ויתורים גדולה
זה לא האמיתי שמחפשים
זה רק הרגש שחוטף מכה
דירה יפה בעיר קרה, רחוק מכאן
כל כך רחוק עכשיו, רחוק מכאן
(עברי לידר, ואולי)
אני כועסת על עצמי כשאני מפחדת שלא אצליח, ולכן גם לא מנסה.
אני כועסת על עצמי כשהציפייה הנחרצת לכישלון גורמת לי לא להשתתף במשחק.
אני מונעת ע"י הפחדים שלי כולם, ואני לא מתמודדת איתם.
השדים האלה בראש, נולדו ביום הוולדי ביחד איתי ולא יצאו לי מהראש, כנראה גם לא ייצאו.
נמאס לי לחשוש כל הזמן, להיפגע מכל דבר, להיעלב ולהתחבא בתוך עצמי, לעשות דברים שלא רק שלא מועילים לי, אלא גם מזיקים. ואני יודעת שהם יזיקו, ובכל זאת עושה אותם. בשביל תחושת הסיפוק של הרגע, יצר הרס עצמי? אני רק מזיקה לעצמי, לוקחת את עצמי שני צעדים אחורה אחרי שהצלחתי להביא עצמי צעד אחד קדימה במאמץ רב.
אני חושבת רק על ההווה, על מה יהיה לי טוב באותו רגע, במקום לחשוב על העתיד, על הטווח הקרוב, על מה יהיו ההשלכות של ההנאה הרגעית הזאת.
למה אי אפשר פשוט להחליף את האופי שלך באחר ברגע שנמאס לך? החיים היו הרבה יותר קלים כך.
לפעמים אני מייחלת להשתחרר מעצמי ולא לשוב לפגוש בי יותר לעולם (בדיוק באותו אופן שבנאדם אחד אומר שהוא לא רוצה לראות מישהו יותר לעולם), ואז נזכרת שאני תקועה עם עצמי לנצח.
אז כנראה שאצטרך למצוא שיטה להתרגל לעצמי, הא? להתמודד בכל זאת. להשתנות, דבר שנראה לי כרגע כמשימה בלתי אפשרית. לא יכולה להשתנות יותר ממה שכבר השתניתי (והשתניתי), די, לא יכולה.
אני קוברת את עצמי עמוק בחול, והגרוע הוא שאני מודעת לכך, ולא מפסיקה לעשות את זה.
והנה אני חוזרת לאותו מעגל מוכר וידוע של רחמים עצמיים, שנאה עצמית אולי, בהקצנה – ומצד שני, חוסר ביטחון עצמי מוחלט ואהבה עצמית, בהכי לשון מעטה שאפשר.
אני עושה את הכל שוב, זה חוזר אליי כמו בומרנג משנים קודמות, אני מוצאת את עצמי נגררת לאותן מחשבות ארורות של פעם.
לשבת ולבהות בהם – ולקנאות, כל כך לקנאות. לרצות להיות כמוהם. לשנוא את עצמי, את הדרך שבה אני מתנהלת, חושבת ומתנהגת. להעריץ את שלהם. לשאול את עצמי ללא קול מה מיוחד בי, לחשוב שאני חסרת ערך, חסרת כל משמעות בעולם הזה. די עם הקנאה הזאת כבר, הרי אני יודעת שמבחוץ האמת היא שהם לא יותר טובים ממני, שאני שווה בדיוק כמו כולם ויש הרבה מאוד מה להעריך בי, ואני יודעת שזאת גם בדיוק התשובה שאני אקבל כשאני אשאל מישהו על הנושא הזה (ואני לא), בליווי רשימה קצרה של התכונות הטובות שבי. אבל בכל זאת, אני עדיין, ביני לבין עצמי בראש, מגיעה למקום הזה של המחשבות שאין בי שום דבר מיוחד. אני לא מצחיקה, אני לא כיפית מדי לשהייה במחיצתי, אני לא חכמה, אני פולטת שטויות בכמויות ענק מהפה, אני לא טיפוס ספונטני, אני לא יפה, אני אפילו לא טיפוס חייכני מעבר למידה.
אז מה, מה כן? ומשם, מהמקום הזה אני מגיעה למקום של ייאוש, למקום של שנאה עצמית (שוב, בהגזמה), לרצון להיות מישהי אחרת. מישהי יותר מוצלחת, יותר שווה ממני.
וזה מצחיק במידה מסויימת, כי די האמנתי שכבר יש לי ביטחון עצמי אחרי כל הזמן הזה, מסתבר שזה לא בא תוך יום וגם לא תוך יומיים. ובינתיים אני אוכלת את עצמי מבפנים.
רק היום יצא לי להרהר בזה מעט אחרי שמורן י. העירה לי שיש לי כתב גדול, וזה מעיד על ביטחון עצמי גבוה. אני ההוכחה המושלמת, מעל לכל ספק, שהקביעה הזאת לא נכונה.
עד שחשבתי שיצאתי מזה, מכל המחשבות האלה.
כנראה שבחיים, הכל חוזר אליך בשלב מסויים, גם הדברים שחשבת שהצלחת להיפטר מהם כבר.
כמו שזה בא זה הולך, ואחר כך חוזר.
הנה לכם, פוסט נורמלי אחרי תקופה ארוכה בלי אחד כזה.
כנראה שהייתי צריכה להוציא את זה, אחרי כל כך הרבה זמן שזה היה בפנים.
אם אלה הפוסטים ה'נורמלים' שלי, מי ייתן ויירבו הפוסטים השטותיים.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
