הייתי מרעיבה את עצמי
בשביל לרצות לצאת שוב מהבית
והייתי נותנת לעצמי לסבול פיזית, כי בפנים אני הכי נהנת כשכואב לי בחוץ, כשאני רעבה עד כאב
והייתי מאושרת עד אין סוף, עם חיוך מאוזן לאוזן, והרבה יותר מושכת והרבה יותר יפה,
כי איפה הימים האלה שבאמת הרגשתי שאני משהו? הימים שהיתה לי המוטיבציה לשתוק
ולסגור
ולהתכווץ
עד שזה כבר לא בריא
עד שהצלעות בחוץ ועד שעצמות הבריח קורעות את העור
חשבתי שאני לא ארצה בחיים לחזור לשם, לשיגעון המוחלט הזה, וששובע הרבה יותר בריא מרעב
אבל הרעב הזה, הצמא, החשק, המשיכה לעבר, התהיות של מה אם
אני לא רוצה להיות מי שאני עכשיו
אני צריכה ללמוד מחדש לשתוק, לסגור ולהתכווץ, ולחייך כאילו אין מחר.
אני צריכה לחזור לעצמי.
הייתי מרעיבה את עצמי. החל מעכשיו.
אני לא יכולה יותר.
הגורל הכניס לי אחת יפה, והריכולים עוד יותר, ולשמור על פרופיל נמוך, ולשתוק, הרבה הרבה לשתוק
אני רוצה, אני כל כך כל כך רוצה לרצות לצאת שוב מהבית ושלא יהיה זרוק לי חצי ארון על המיטה
אני רוצה להרגיש יפה שוב...
אני לא יכולה לתאר במילים בכלל, ואין לי משהו עוצמתי מספיק לומר, ואין לי חשק לומר ואין לי את החן
ואין לי את החיוך
ויש לי את כל מה שאני הכי לא רוצה. אני.
איך עושים את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: