אני לא הולך להגיד שמיתון זה סבבה, שבכל רע יש גם טוב, שהידיעה שהמדינה-אשמה-בכל-ואני-בכלום עשויה לנחם, או כל בולשיט שמאלני אחר שאתם רגילים לשמוע ממני.
מיתון זה לא כיף.
אבל, מה שאני טוען לגביו זה, שלמרות שאין לאדם פרטי מה לעשות נגד המיתון, יש לו מה לעשותלגבי האופן שבו הוא חווה את המיתון.
המיתון שאני חוויתי התחיל כשהנאסדאק נפל במרץ 2001. באותה תקופה עבדתי בתור שכיר ועצמאי גם יחד. היה אינטנסיבי ומהנה. בבוקר הייתי מקבל איזה טלפון מבאר שבע בסגנון "חבר שלי מהחדר כושר אומר שהיה איתך בתיכון ושאתה תותח. תוכל להיות בבאר היום בארבע אחר הצהרים?" אני סוגר איתו על שבע בערב, כי בכל זאת מדובר בשעה וחצי נסיעה (לא היה אז כביש 6), נוסע לשם עם האוטו-ליסינג-דלק-על-חשבון-העבודה, יושב כמה שעות בישיבה, לוקח עבודה הביתה, גובה עליה מחיר מטורף, הכסף נכנס בזמן, אני משלם בחודש הבא למע"מ ומס הכנסה, וכשהרואה חשבון שלי מציע לי לפתוח קופת גמל אני חושב שאולי צודקים כל העיתונאים הכלכליים, וחיסכון זה משהו שעושים רק אנשים שחוו את השפל הכלכלי של שנות השלושים ואת מלחמת העולם השניה (נדמה לי שמייקל סיוויי
מ-money.com אני לא בטוח). אם אצטרך אי פעם לברוח מפולין לרוסיה או מאוקלהומה לקליפורניה, אני רק צריך לזכור איפה החניתי את המזדה. בדיעבד פתחתיקופת גמל אחת, שהיתה אמורה להשתחרר בעוד שנים ספורות, אבל מאז שפתחתי אותה המדינה החליטה שהכסף ישוחרר רק כשאהיה בן שישים.
בקיצור, במרץ 2001 התרסק איזה סטארט-אפ שחבר שלי עבד בו ושישב בבניין מול הקופי-בר ושהרווחתי ממנו לא מעט. הוא שלח לי איזה עשרים קורות חיים במייל ורבע שעה אחר כך היתה אצלנו שיחת חברה ואמרו שבגלל המצב עוצרים אצלנו גיוס של עובדים חדשים. יומיים אחר כך גם פיטרו עשרים וחמישה אנשים. האלה מבאר שבע אמרו שהם מפסיקים פעילות לעת עתה ולא יצטרכו אותי יותר, האלה שחבר שלי עבד שם פיטרו אותו כמה חודשים אחר כך.
עשיתי טלפונים לכל מי שאי פעם היה לקוח שלי, אבל לא יצא מזה כלום. העסק שלי נסגר.
האמת, באותה שנה ובשנה שאחריה "המצב" עניין אותי לא פחות מהמצב הכלכלי. הייתי בחמאת-מגן, וחשבתי שמגניב שאני חי בתקופה מעניינת.
כמה חודשים אחר כך פיטרו אותי. סגרו לי את המחשב בזמן שהייתי בשיחת הפיטורים, וביקשו שאצא מהבניין. עשו לי את כל הנוהל. יום אחרי שפיטרו אותי, טילפן אלי חבר מהעבודה ואמר שהסמנכל שלו אמר שאין דבר כזה שמפטרים מישהו כמוני ושאני אגיע למחרת לעבוד אצלו. באתי, פגשית אנשים במסדרון, הפנים של הסמנכלית שלי היו לבנות. הסמנכל ההוא החביא אותי באיזה חדר צדדי, אבל מכיוון שלא אישרו לו להעסיק אותי, אחרי כמה שבועות אמרו לי שאלך כבר הביתה.
יום לפני שהחזרתי את המזדה קניתי אופניים.
הייתי בבית. לא היו יותר מדי ראיונות עבודה, כי... לא היתה עבודה. חודשיים אחר כך היו מילואים ואפשר היה להתנדב לעוד ימים לעבודה בימ"ח אז התנדבתי, כי זה אמר יותר כסף מביטוח לאומי.
באמצע המילואים מצאתי עבודה. תכלס, לקחתי את המקום הראשון שרצה אותי וזו היתה טעות ענקית. מה זה טעות ענקית? ברור שלא יכולתי להמשיך ולא לעבוד לנצח, אבל בדיעבד אולי היה כדאי שהייתי יושב עוד קצת בבית. מצד שני, חודשיים אחר כך גם אישתי פוטרה והיה ברור שאי אפשר ששנינו נשב בבית. לגבי העבודה - זה היה כנראה מקום העבודה הכי גרוע שהיה לי בחיים. בינתיים, אישתי מצאה עבודה חדשה ואפילו בתפקיד יותר בכיר ויותר מכניס, ומצד שני החברה הדפוקה שעבדתי בה פשטה רגל.
תקופת האבטלה השניה מצאה אותי עם הרבה פחות חסכונות והרבה פחות אנרגיות חיוביות. אמנם בתחילתה היה פרילנס של חודשיים שגם העסיק אותי סביב השעון וגם הכניס כסף טוב, אבל באופן כללי אני מדבר על תשעה חודשי אבטלה שהיו מאוד לא קלים.
ועדיין, דברים שעשיתי כדי לשמור על רמה נורמלית של הערכה עצמית:
- איפסנתי את המקטרת והסיגרים עמוק בארון. סיגרים זה משהו שצריך להרויח והם צריכים לסמל משהו.
- אופניים וריצה - רכבתי ורצתי כמעט כל יום. יש את הכימיקלים האלה שהמח משחרר, או מסנתז, או משהו כזה.
זה מאוד נחמד.
- פעם בשבוע הלכתי לראיון עבודה ודאגתי לשמור על כבודי.
למשל, בראיון אחד שהמראיין אמר לי משהו מזלזל, פשוט קמתי ויצאתי.
בראיון אחר - אצל אחת החברות האלה שמעסיקות אלפיים אנשים ומתייחסות אליהם כאל קומודיטי - נתנו לי הצעת מחיר גרועה אז קמתי ויצאתי בלי לומר מילה, ונתתי למראיינת לקרוא אלי במסדרון כשכל העובדים שלה מסתכלים עליה.
היו גם כאלה שראיינו אותי למרות שאף אחד לא אישר להם לגייס עובד חדש. אתה הולך לשלושה-ארבעה ראיונות בתהליך שאורך איזה חודש, בונה קצת ציפיות כי אומרים לך שאתה תתאים להם, ואחרי הראיון האחרון מגמגמים בחצי פה שסליחה, הם מצטערים, אבל אין בכלל משרה כזו אצלם.
- התחלתי תחביב חדש שנשמך עד היום.
- כשחזרתי לעבודה - בדיעבד העבודה הכי טובה שהיתה לי ושהייתי בה הכי הרבה זמן - ולעשות פרילנס - בכל בוקר כשחלפתי על פני השומר הכניסה לחניה וחייכתי אליו, הזכרתי לעצמי שהייתי מאוד קרוב להיות במצב שלו.
כידוע, השנים האחרונות בהיי-טק היו מעולות. השאלה היא מה למדתי מהן ואיך אני מתכונן למיתון הבא.
אני מודע הרבה יותר לכמה כסף בדיוק עומד לרשותי ועד כמה אני יכול לצמצם בהוצאות. אבל הכי חשוב נראה לי זה לא לעבוד בכל עבודה ובכל מחיר, לא לתת לאנשים לתפוס עליך תחת ולהזכיר לעצמך שמיתון זה רק מיתון, לא משהו שצריך להפריע לקום בבוקר ולרוץ קצת או לעשות כל דבר אחר שעוזר להרגשה הטובה. אולי אני אלך ללמוד משהו. לגמור את מטפיסיקה של תכלית יכול להיות צעד ראשון בכיוון, ולא צריך לחכות למיתון כדי לעשות את זה.
מה עם היום בערב, למשל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
