לאחרונה נשמע בארה"ב טיעון לפיו, אם כבר הממשלה שם שופכת כסף בכל כך הרבה תחומים, למה שלא תשפוך אותו על מקצוע הכתיבה לענפיו. הם מזכירים איזו תכנית אמריקנית מתקופת הניו-דיל בה הממשלה שילמה משכורות לששת אלפים ושש מאות אנשים כדי שיעסקו בכתיבה וישמרו את המקצועיות שלהם.
בישראל יוצאים כ-7000 ספרים בשנה. יש יותר ממאה-אלף בלוגים (סביר שמחצית הבלוגרים מנסים להוציא ספרים). גם אני מתכנן להוציא לאור מספר לא קטן של ספרים (ומתבאס שאין לי business case). ככה זה, יצא שאנחנו עם חכם.
למה להרוס את זה?
אני לא טוען, חלילה, שהמסחור יהרוס את הכתיבה. אני טוען שכניסת הממשלה לענף תהרוס את הכתיבה.
חוק טבע הוא שכל מה שהממשלה נוגעת בו, נעשה על הצד הפחות טוב. אפשר לעיין בנתוני הפרויקט האמריקני (לינק לעיל). ספר אחד לשישה אנשים על פני שמונה שנים הוא שני אחוזים של ספר לכותב לשנה. אם ספר משול למאתיים פוסטים בבלוג, נקבל בלוגר שכותב ארבעה פוסטים לשנה. זו תוצאה עלובה בכל קנה מידה.
אמנם אני מדבר כאן על כמות ולא על איכות, אבל, גם אם נקבל שאין קשר בין איכות לכמות (אני לא מקבל את הטיעון הזה, שכן אי אפשר להגיע לאיכות אם לא עובדים עליה, ועבודה פירושה כתיבה. הרבה כתיבה), מי שכותב כל כך מעט לעולם לא יצליח לכתוב ספר.
אני לא נכנס לשאלה מה צריכים להיות התנאים לכתיבת ספר. עובדה היא שיוצאים בישראל 7000 ספרים לשנה. תוספת של מאה-ומשהו ספרים לשנה במימון ממשלתי (אלף הספרים על פני שמונה שנים) בטלה בשישים.
פשוט חבל על הכסף של משלם המיסים. ירצה - יתכבד ויכתת רגליו עד חנות הספרים. הוא כבר ימצא משהו טוב לקרוא גם ללא עזרת הממשלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
