אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

אני לא מבין למה צה"ל לא מנסה להכריע את החמאס.

אחרי שבועיים של התקפות אויריות ושבוע של מתקפה קרקעית, כל מה שאנחנו מקבלים זה 820 הרוגים פלסטיניים, מהם פחות מדי מחבלים וערפל הולך וגובר לגבי השאלה מה ישראל בכלל רוצה להשיג.

אולי כדאי להתחיל במה שישראל השיגה עד כה:

1. הוסר הפחד מפני כניסה לעזה. במשך שנים רבות צה"ל כל כך פחד מעזה, עד שאפילו בחומת מגן - ההצלחה היחידה שלו בעשור האחרון - הוא נמנע לחלוטין מלתקוף אותה.

   היום ברור שעזה היא רק עזה, ושלא סיפור לתקוף שם ולהכנס לשם, כולל לתוך מחנות הפליטים והשטח העירוני הבנוי. המשמעות היא שבפעם הבאה יהיה קצת יותר קל להכנס לשם. משמעות נוספת היא, שהידיעה שתהיה פעם הבאה כבר לא מכניסה אף אחד לויברציות (אלא אם יש לו משפחה ברובע 6 בג'יבליה, ומה בדיוק הם הביאו השנה ליומולדת של הילד).

2. הצבא קיבל קצת בטחון עצמי. אחרי ההישגים המחפירים של הצבא ב-2006 (ואני לא מדבר רק על השגת יעד כמו "הפסקת ירי קטיושות על ישראל" אלא על דברים יותר קונקרטיים - ומינוריים - כמו לכבוש איזה כפר או לחצות איזה נחל).
3. ישראל הראתה שאין לה בעיה להרוג אוכלוסיה אזרחית של האויב והפחד מבג"צ הוא רק מיתוס. בנקודה הזו, אולמרט וברק עשו מה שאריק שרון לא העז אפילו לפנטז עליו.

אלה הישגים לא טריויאליים. הרי רק לפני שבועיים כלל לא היה ברור שצה"ל מסוגל להכנס קרקעית לערים ומחנות הפליטים בעזה.

עדיין, למרות ההישגים האלה, ישראל נדרשת להתקדם בעוד כמה מישורים:

להשמדת החמאס וכיבוש מלא של רצועת עזה יהיו השפעות מרחיקות לכת על שאר אויבי ישראל. מחיזבאללה בצפון ועד הבדואים סוחרי הסמים בבקעת באר שבע (שזוכים לדמוניזציה דומה לזו של חיזבאללה וחמאס: כבר שנים שמשטרת ישראל פשוט לא מתעסקת איתם), כולם יבינו שישראל החזירה את הגלגל ארבעים שנה לאחור: אנחנו קודם יורים ורק אחר כך שואלים שאלות, כי ככה הכי טוב לכולם.

יש סימנים לכך שישראל תתקפל השבוע ותצא מרצועת עזה כלעומת שנכנסה, ולכל היותר תשיג הפסקה בירי הטילים עליה. נכון, זו אינה תבוסה כמו זו של 2006. זה גם אינו כשלון, אבל זו גם לא הצלחה מדהימה. סיום כזה לעופרת יצוקה קובע שיהיה בקרוב עוד מבצע כזה. כפי שאמרתי לעיל, מבצע נוסף כזה יבורך. לאור ההישגים לעיל, לקראת המבצע הבא, אני ממליץ בחום להגדיר בפומבי שהיעד הוא השמדת האויב.



עדכון: תראו את זה.