אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

"…a very atypical novel. "
Crichton-official.com

יש למייקל קרייטון שני סוגי ספרים. אחד עוסק בשאלה מה היה קורה אם המדע היה מגלה משהו, השני לא שואל שאלות: הוא מספר מה תיכף הולך לקרות בגלל דברים שהמדע כבר גילה והטכנולוגיה כבר עשתה ממנו משהו שימושי. לסוג הראשון שייכים ספרים כמו "כדור" ששואל מה היה קורה אם היינו מגלים מכונה להגשמת משאלות, ו"פארק היורה" ששואל מה היה קורה אם היינו מצליחים לעבוד עם דנא שנמצא במאובנים. לסוג השני שייכים ספרים כמו "טרף" שעוסק בתכנון התנהגות של מכונות, ולדעתי מדבר על דברים שיקרו ממש בשנים הקרובות (למשל, מזל"ט מעל עזה שהפקודות שלו הן "תעשה מה שהמזל"ט השני אומר לך).

"הלאה" (Next) שייך לסוג השני. באפילוג של רוב הספרים שלו, קרייטון מספר מה ממה שהוא מתאר בספר כבר קיים ומה דעתו יתקיים בקרוב. הפעם, הוא מתאר בפרוטרוט שהוא לא בדה כלום. הטכנולוגיה שמתוארת בספר כבר קיימת. אז נכון, עדיין אין תוכי או שימפנזה מדברים שמגלים בעצמם את המושג "אני". אבל, לפי קרייטון, ברגע שהם יהיו, ההשלכות יהיו מאוד לא צפויות.

לא צפויות, ולא בהכרח שליליות.

ספרים רבים של קרייטון מסתיימים במפח נפש. ב"כדור", למשל, המסקנה היא שטוב שהאדם לא יכול לממש את כל מחשבותיו. ב"פארק היורה" – שהמוטו שלו הוא "מה שיכול להשתבש – משתבש" – המסקנה היא שאם אתה מגלה שאתה יכול לשחזר דנא של דינוזאורים, אל תעשה אתזה. זה, לאחר הרעיון שפותח את הספר, לפיו אם אתה משקיע בביוטכנולוגיה וצריך לבחור בין גילוי תרופה לסרטן לבין משחקים עם דינוזאורים, לא כדאי לך לפתח את התרופה.

"הלאה" כתוב קצת שונה מהספרים הקודמים שלו. ראשית, יש כאן התפתחות טבעית של קרייטון כסופר. הדמויות שלו מורכבות יותר, יש יותר גורמים שמניעים אותם, וקשה יותר לצפות אותם מראש. לא שאין קלישאות, אבל הרבה פחות מאשר בספרים שנכתבו לפני חמש-עשרה שנה (שוב, "כדור" הוא הדוגמא המובהקת, אבל גם "חשיפה" ו"שמש עולה" שנכתבו באותם שנים, שיש להם עלילות מרתקות, אבל גיבורים צפויים).

באופן הזה, התוכי המדבר הוא יותר מגימיק. הוא מלהג כשהוא נמצא בחברת אנשים לא חכמים במיוחד, אבל הוא מפתח אישיות וקו מחשבה עיקבי כשהוא לבדו. ההתחקות אחר ההתפחתו הזו נעשית בסביבה של אנשים אחרים שיש להם אישיות מעניינת. דינוזאור עם אישיות, למשל, היה מאוד חריג על רקע הדמויות השטוחות של "פארק היורה".

"הלאה" כה עמוק, עד שלא יכולתי שלא לחשבו מה היה קורה אם פיליפ רות היה כותב אותו.

נראה שקרייטון עצמו לא הסתיר את ההתפתחות שלו כסופר. פרקים שקורים בהם דברים שחיוניים להפתחות העלילה, שהיו הולכים טוב בספרים מוקדמים ייותר שלו, אבל הפעם לא מערבים התפתחות של מי מהגיבורים, מופיעים בספר כפרקים עצמאיים, אבל הם תמציתיים מאוד – לעיתים כדי חצי עמוד – ואומרים שכן, ברור שצריך להניע את העלילה, אבל לא חייבים לעשות מזה עניין.

קרייטון היה סופר פורה וחרוץ שכתב המון. עדיין, חבל שהוא לא כתב הרבה הרבה הרבה יותר.

מייקל קרייטון, הלאה, ספריית מעריב, 2008.

·         תודה לקוראת מחשבות שנתנה לי את הספר.

·         Michael Crichton – the official site

·         מייקל קרייטון באתר Fantastic Fiction

·         הספד שכתבתי עליו לפני מספר חודשים