אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

מאו, הסיפור הבלתי נודע, ג'ונג צ'אנג, ג'ון הלידיי, ספרית מעריב 2007

 

מאו רצח יותר אנשים מהיטלר וסטלין יחד. זה פחות או מה שידעתי עליו. כישראלי, על היטלר שמעתי בגיל מוקדם כל האפשר ועל סטלין בגיל מאוחר ככל האפשר. על היטלר - וגרמניה הנאצית בכלל - נהוג להתשאות ולומר "איך יתכן שמדינה כל כך תרבותית עשתה מעשי רצח המוניים ונתעבים כל כך". על סטלין ברית המועצות עדיין לא שואלים שאלות. תכלס, לא נעים לדעת שהרצחנות של ברית המועצות נובעת מאידאולוגיה ששלטה גם בחלק המערבי ו"הנאור" של כדור הארץ מאז מלחמת העולם השניה. 

סין זה משהו אחר, כמובן. אני משתדל לכתוב על מאו בלי לתאר אף אחת מהזוועות שמתוארות בספר. למרות שניכר שהכותבים התאפקו מאוד ומיעטו לתאר במפורש את הזוועות, בואו נגיד שכל יום שואה שעברתם, כל ביקור ביד ושם וכל סיפור ששמעתם על השואה הם רק טירונות לעומת מה שהיה בסין.

אני מקבל את זה שסין היתה טוטליטרית ואלימה להחריד הרבה לפני שמאו עשה את צעדיו הראשונים במפלגה הקומוניסטית. הספר מתאר אלימות ומוות סיטוניים עוד כשהמפלגה הקומוניסטית היתה בחיתוליה. אלימות ומוות שזרעו הלאומניים - אלה שהקומוניסטים כבשומהם את סין - ושאר המחנות והקבוצות שפעלו שם.

עוד לפני מאו, סין היתה טוטליטרית במידה כזו שאדם שלא הצליח להכנס למעמד של אלה שמבצעים את הזוועות, היה דן את עצמו לחיי עבדות אלימים ומשפילים. נראה שבסין, אתה יכול להיות או רוצח או נרצח.

אז ב"מסע הארוך" מאו שלח את חבריו למפלגה הקומוניסטית למות בסיטונות וללא תכלית, ובלבד שלא יאיימו על מעמדו במפלגה. היה מקובל אז כשאתה שולח צבא למסע מלחמה, אך טבעי הוא שתוך חודשים ספורים מחצית מחייליך ימותו מרעב, תשישות ותנאים סניטריים ירודים. את שיעורי התמותה הגבוהים האלה אתה מאזן בעונש מוות בעינויים מחרידים לעריקים, ולרוב זה מספיק.

כשכבר כבש את סין, מאו קנה נשק רוסי תמורת אוכל. את האוכל הוא שדד מהאיכרים שלו וכך בעצם הצליח להשיג שיעורי מוות שעקפו את היטלר וסטלין. לשם השוואה, ב-1942, קצת אחרי שגרמניה הנאצית כבשה את החלק החקלאי הפורה של ברית המועצות, שרר בה רעב. באותה שנה מתה עשירית מאוכלוסיית ברית המועצות. להבדיל, בשלושת השנים של "הקפיצה הגדולה קדימה", מאו המית ברעב פחות מעשירית האוכלוסיה שלו, אבל בגלל שסין גדולה בהרבה מברית המועצות, המספרים היו כאלה שסטלין אולי הרהר בהם אבל היטלר היה מת להגיע אליהם. 

אן אפלבאום - מחברת "גולאג" - אומרת שאוכלוסיית רוסיה סובלת עד היום מפוסט-טראומה וזו הסיבה שהיא לא מצליחה להתנער מפוטין, שיש בה ריבוי אוכלוסין שלילי ושייתכן שבמהלך המאה ה-21 היא תיכחד. אני לא יודע לומר האם אפשר לומר את אותו הדבר על סין. האוכלוסיה שם חיה בסביבה רצחנית ואלימה כבר יותר מאלפיים שנה, ושרדה את מאו. אז מתו 80 מיליון סינים. אם אף אחד לא היה כותב על זה מחוץ לגבולות סין, אף אחד לא היה שם לב.