דיסקליימר: לדעתי אין כל רע בקבצנות, הומלסיות, מחלות נפש, וכו'. צדיק באמונתו יחיה, ובלבד שלא יעשה את זה אצלי בבית.
בבאר שבע של שנות השבעים, רוכלות היתה משלח יד לגיטימי. למשל, אבא שלי סיפר לנו שאבא שלו - שנפטר עוד לפני שנולדתי - קנה את החנות בכסף שחסך מעבודה כרוכל. הוא גם הראה לי את המקום המדויק שבו היה הדוכן שלו. זה היה בקרן-קיימת פינת מורדי-הגטאות, במקום שיש בו שלוש חנויות אופניים. קשה לחשוב על מקום מגניב מזה להקים בו דוכן.
שנים רבות עברו. יום אחד הופיע רוכל מול החנות של ההורים שלי. הוא פרש קרטון על המדרכה, סידר עליו את הפיצ'יפקס שלו, וישב שם כמה ימים. אחי ואני שאלנו אותו מה קרה לחנות שלו, וההורים שלנו אמרו שלא יפה לשאול שאלות כאלה. היתה לו ילדה ואחי ואני שיחקנו איתה. אבל היינו צעירים מכדי למנף את הבדלי המעמדות שהיו בינינו.
ליד החנות היתה מסעדה, והיה לה חדר אחורי. לא כל כך הבנו למה היה אסור לנו להכנס לשם, אולי כי היינו בדיוק בגובה של שולחנות הפינבול ופחדו שנקבל מכה במצח.
באיזור כיתה גימל הלכתי עם חבר שלי ברחוב, ואיזו אישה פנתה אלינו וביקשה שנעזור לה לסחוב סלים אליה הביתה. נשמע מסקרן והלכנו איתה כברת דרך עד שחבר שלי נזכר שאבא שלו אוסר עליו לדבר עם מבוגרים זרים, אז הלכנו משם ולעולם לא יעשו עלינו פרק ב-criminal minds.
מקרה מחריד במיוחד קרה כשכבר גדלתי קצת ויצאתי מבאר שבע. בבניין שגרתי בו בג'רסי-סיטי היו עשרים דירות בקומה, מה שהצדיק פינת כביסה זוללת מטבעות של רבע-דולר. אחת לשבוע, נניח, היתי מבלה שם איזו שעה, משקיע ארבע מטבעות במכונה ועוד שלוש במייבש. בדרך כלל היו שם עוד אנשים ובואו נגיד שבבניין הזה לא גרה האוכלוסיה היותר איכותית של איזור ניו יורק. היתה שם מישהי שפשוט ארבה לאנשים. לא היית צריך לעשות כביסה כדי לפגוש בה. מספיק שנכנסת או יצאת מהמעלית והיא היתה שם, מדברת ללא הרף על מה שזה לא יהיה. ברוך השם, היא לא דיברה עברית, ואני, עד היום אני לא יודע אנגלית.
היא הזמינה אותי אליה, הזמינה את עצמה אלי, שאלה כל מיני שאלות. השותף שלי לדירה אמר שגם הוא וגם השותף שהיה לו לפני זיינו אותה, ומה יהיה איתי. צריך אולי להבהיר שהסיבה היחידה לכך שהשאיבה היחידה שהיתה שם היתה של רבעי-הדולר שלי, היתה שמלבד שפע צלקות אול-אובר, גם לא היתה לה רגל.
עדכון 23:40
בבלוג זה
בכל הבלוגים
