אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

שוטר בלוס אנג'לס מפענח איזו פרשיית רצח מחרידה כשמסביב שותפה שמתה לעיו, איזה קצין בכיר שמת להפיל אותו ועוד כהנה וכהנה. יש לפחות עשרה כאלה בשבוע בטלויזיה, לא?

יש. אבל עדיין, ספר מצוין. ראינו כבר עשרות סדרות אמריקניות, בין אם הן סדרות משטרה (היחסים בין השוטרים במרכז) או סדרות בלשים (כאלה שמוצגות מנקודת המבט של השוטר). אני מעריך שנכון לרגע זה אני עוקב אחר ארבע-חמש סדרות כאלה. לכאורה, אין בספר שום דבר שלא ראיתם בטלויזיה, בכל המימדים: תיאורים גרפיים של אלימות, עלילה סבוכה, סיפור מעטפת, פוליטיקה בתוך המשטרה, יחסים בין שותפים (הייתי מוסיף שלמדתי השנה שאמריקנים שעובדים בהיי-טק, אפילו כשהם בגיל חמישים, הם בלשי משטרה וואנאביז לפרטי פרטים, כולל העובדה שמבאס אותם שהקפה בישראל מעולה ושאף אחד לא יורה באף אחד בפקקים האיומים באיילון).

עדיין, יש בספר כמה וכמה דברים שאי אפשר לראות בפרק טלויזיה של סדרת משטרה (מצד שני, הזמן שלוקח לקרוא את הספר הוא יותר משלושת-רבעי שעה :) כל מיני תיאורים של אקדחים ובתים ומגרשים ומקלט להומלסים ועשרות שטויות אחרות שאתה אומר שטוב שלוקח שבוע לקרוא את הספר.

אני לא יודע אם אקרא עוד ספרים של הסופר הזה (אולי, אם עוד הייתי עושה מילואים) אלב אני שמח שקראתי את הספר הזה.

 

ציטוט מהעטיפה: "פאני פלאג משלבת בכתיבתה חום דרומי, רגשנות ישירה וחסרת בושה והומור נפלא".

הכל נכון. הייתי מוסיף שלספר אין ממש עלילה ושהוא נוטף אהבת אדם.

אם כך, למה קראתי את הדבר הזה?

(התשובה הפשוטה והנכונה: כי אישתי אמרה לי.)

הספר כתוב מעולה. באמת לא קורה בו כלום אבל הוא מפוצץ בפרטי פרטים של החיים באיזה מקום שסביר להניח שלעולם לא אהיה בו (איפשהו במערב-התיכון של ארה"ב). פרטים מהסוג שאני אוהב: מה היה צריך לעשות בחור צעיר בשנות החמישים כדי שיהיה לו כסף לרכישת חווה, כמה שטח היה בחווה, כמה מיבנים, איך עיבדו את האדמה, איזה עצים היו לו בחצר, איך הוא הכיר את אישתו, איך גדלו הילדים שלו, והנכדים, איך קרה שההיי-טק הגיע לשם, וכל זה. אלה תיאורים שאין לי בעיה לקרוא לאורך מאות עמודים.

אנשים שמבינים בזה יותר ממני בטח יגידו שהדמויות הן כאלה שקל לאהוב אותן. זה נכון, רק שלא אכפת לך מה קורה להן כי גם להן לא כל כך אכפת (זה המוטו של הספר, בצורה פחות אבסורדית מקורט וונגוט, נניח). אולי למעט זקנה שמחביאה אקדח בסל הכביסה שלה. אתה שומע על האקדח בעמוד שלוש, שומע את כל הסיפור רק בעמוד שלוש-מאות, אבל לפחות הסיפור טוב.

זה כבר הספר השלישי של פאני פלאג שאני קורא ("ברוכה הבאה לעולם קטנה" היה מעין מותחן ואכן הרבה יותר מעניין) ולא האחרון.