נתניהו אמר אתמול מה שאמר ואויבי ישראל מרוצים: אובמה (האויב החיצוני) והשמאל (האויב הפנימי). נכון, אלה גם אלה לא יורים על ישראל במו ידיהם, אבל נכון לא פחות שאלה וגם אלה מחמשים ומממנים את אלה שכן יורים על ישראל. אז נתניהו אמר את מה שנדרש ממנו לומר כדי לסתום להם את הפה למשך הקדנציה שלו.
זה עבד. הלאה.
נכון שהיה עדיף שראש ממשלה ישראלי לא יצטרך להזכיר בכלל את הפלסטינים בנאום שלו. אבל, אחרי עשרות שנים של תבוסות צבאיות, מהן נבעה תבונה מדינית לקויה (גם כי היא חסרת שיניים, אבל לא רק), זה מה שישראל מסוגלת לו. כדי לא להזכיר מדינה פלסטינית היה צריך לא להפסיד לפסטינים באינתיפדה השניה, לחיזבאללה ב-2006 ולחמאס ב-2009. כן, גם נתניהו שותף לתבוסה הזו (מנהרת הכותל, 1996).
לפני שבוע היה איזה יום קרב קטנטן ברצועת עזה. קטנטן, אבל ניצחנו בו. אני מאמין שהקרב הקטנטן הזה הוא שאיפשר לנתניהו להתל אתמול באויבי ישראל. אם היינו מובסים בקרב הזה, וחמאס היו מצליחים לחטוף חיילי צה"ל, נתניהו היה זוחל אתמול על ארבע, ומנהיג "אחת המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם" (לדבריו) היה מקבל איזה חצי יהודה-ושומרון תוך שנה מהיום.
הדרך לניצחון מדיני עוברת בשדה הקרב ואני מאוד מקווה שהניצחון בשבוע שעבר לא היה מיקרי, אלא מסמל תחילתה של דרך חדשה.
הייתי רוצה בהזדמנות זו לשבח את נתניהו על ביטול מס הכנסה המתוכנן לסוף שנה זו (ושיקנוס את נגיד בנק ישראל על הניסיון המחוצף להכפיל משכורתו; ושייתן לליצנים אקוניס וארדן להתעסק בחניה וקסדות לאופניים, זה טוב לדיסאינפורמציה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
