העם האיראני מתקומם נגד השלטון העריץ, הרבה דם נשפך שם ומטבע הדברים הצלחת ההתקוממות כלל אינה מובטחת. אני חושב שהיא היתה יכולה להיות מובטחת לו ארצות הברית היתה מתערבת.
הפעם האחרונה שארצות הברית התערבה צבאית ובהצלחה נגד שלטון טוטליטרי היתה בקוריאה. אז גם הוחלט שאם ארצות הברית רוצה להציל את העולם, היא צריכה לעשות זאת לפי התנאים שמציב העולם. ארצות הברית נלחמה בעריצויות נוספות ונכון הדבר שנגד עיראק ב-1991 היא הצליחה. העניין הוא, שבעקבות תקדים קוריאה, ארצות הברית נמנעה מלהפיל את חוסיין.
ארצות הברית הכניסה צבא לקוריאה, והלך לה קצת קשה. אז בא הגנרל האמריקני שפיקד על המלחמה והציע להשתמש בנשק גרעיני. הוא עף מהצבא וארצות הברית המציאה את המלחמה הפוסטמודרנית: זו שאסור לה לנצח בה. את המחיר היא שילמה בויאטנם, בה הובסה - גם - בגלל שלא השמידה את הלוגיסטיקה של צבא צפון ויאטנם בתוך סין וכי לא השתמשה בנשק להמשדה המונית (לא שאני מזלזל בצבא הצפון ויאטנמי, ואני יודע שאני מסתמך בעיקר על הספר של וסטמורלנד ואני לא טוען לאובייקטיביות).
לאחרונה, ארה"ב מבוססת בביצה העיראקית - שוב - במקום להשמיד את אויביה בגרעין. לארה"ב היום אין מושג מי האויב שלה, האם להילחם בו וכיצד. היא מבצעת וריאציות מסוימות של מלחמה עקובה מדם, מרוצה מכך שהיא מצליחה לשלוח רובוטים (מזלטי"ם חמושים) במקום טייסים אבל שוכחת שהרובוט האמיתי-המקורי-היזהרו-מחיקויים זו חתיכת ברזל שזורקים ממטוס ושיש בה קצת אורניום.
אז כן, היה רצוי שארה"ב תפעל באיראן כפי שהציע מקארתור בקוריאה: כשתשמיד מהאויר, בגרעין, את ריכוזי הכוחות כשהם בשטחי ההיערכות שלהם בפאתי טהרן. כנראה שהיא לא תעשה את זה, אלא תשאיר את המתקוממים באיראן לחסדי עריציהם.
חבל.
העולם החופשי מייחל לעוד הירושימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
